בהצהרה תקדימית שפורסמה בפריז ביום שלישי וזכתה לתמיכת הליגה הערבית, האיחוד האירופי וכלל 17 מדינות נוספות, הבהירו מדינות מפתח ערביות (כולל מצרים וקטאר) כי כי חמאס - לא ישראל ולא המערב - הוא כיום המכשול המרכזי לחירות הפלסטינית וליציבות האזורית.
המהלך פותח פתח לתהליך סיום המלחמה ברצועה - שבו חמאס מוסר את השלטון, הרשות הפלסטינית חוזרת לגדה ולעזה בגיבוי אזורי ובינלאומי, והמלחמה מפנה את מקומה לבנייה מחדש ולהתקדמות מדינית. אבל זה יקרה רק אם הקריאה הזו תחזור ותהדהד - בקהילות הפלסטיניות, בזירות הדיפלומטיות, ובליווי תכנית פיננסית שתבהיר באופן שאינו משתמע לשתי פנים את סיוע השיקום, הלגיטימציה והעתיד המדיני שמחכים לפלסטינים אם חמאס ישחרר את החטופים ויפנה את הדרך.
הצהרת פריז: נקודת מפנה
מדובר בשינוי דרמטי. במשך עשורים, מנהיגים ערביים גילו סלחנות כלפי חמאס - לעיתים כחלק מהתרפסות בפני הרחוב הערבי. כעת הם נקטו עמדה ברורה. יש לומר ביושר: ככל הנראה רק עוצמת ההרס של ישראל הביאה אותם לנקודת ההכרה הזו. אבל העובדה שזה קרה - חשובה מאין כמוה.
החמאס הוא אויב הפלסטינים
המלחמה בעזה נמשכת ממגוון סיבות, כולל סירובו של נתניהו לקחת אחריות על כישלון 7 באוקטובר ותלותו בקואליציה קיצונית. אבל דווקא הטענה המרכזית שלו - שחמאס לא יכול להישאר בשלטון - נכונה. מרבית הישראלים מבינים שכל פתרון מדיני חייב לכלול דה-מיליטריזציה. כל עוד חמאס שולט בעזה, אף ממשלה ישראלית לא תסכים לסגת מהגדה - שממנה ניתן לשתק את נתב"ג, לתקוף את תל אביב ולכתר את ירושלים.
חמאס הוא לא תנועת שחרור אלא מיליציה פונדמנטליסטית שרוצה הקמת כ'אליפות עולמית ונולדה ב-1987 כדי לחבל בכל פשרה. מגילת היסוד שלו קוראת להשמדת ישראל ולמות כדרך חיים והעדכון ב-2017 לא שינה דבר. כבר בשנות ה-90 פתח חמאס בקמפיין של פיגועי התאבדות כדי לחסל את תהליך אוסלו. הוא הבין שהטרור מחזק את הימין הישראלי המתנגד לפשרה. כל טבח דחף את הציבור ימינה. כך נבנתה סימביוזה בין חמאס לנתניהו - אויבים אידיאולוגיים שתמכו זה בזה הלכה למעשה. מאז תפס את עזה ב-2007 הוא הפך את הרצועה לחזית טרור ותעמולה, גנב סיוע, בנה מנהרות מתחת לבתי ספר ובתי חולים, ושיגר רקטות מבין אזרחים.
חמאס אינו פוחד מהפצצות - הוא מתעצם מהן. הוא שואב כוח מסבל אזרחי שמביא לרדיקאליזציה. אם היה לו אכפת באמת מתושבי עזה, היה נכנע מזמן. אבל הוא רוצה במותם. החמאס חייב ללכת.
מדינות המערב חייבות להיזהר בהכרה במדינה פלסטינית
במקביל להתקדמות התכנית הערבית, יש מדינות מערביות המאיימות לחבל בהזדמנות: קנדה הודיעה שתכיר במדינה פלסטינית בעצרת האו"ם בספטמבר. גם צרפת שוקלת זאת. ממשלת בריטניה החדשה אומרת שתפעל כך אם ישראל לא תסכים להפסקת אש. גרמניה רומזת לשינוי עמדה.
אבל העיתוי הזה הוא שגוי מיסודו. הכרה חד-צדדית במדינה בעוד חמאס שולט בעזה תעניק לו ניצחון תודעתי אדיר: המסר שחטיפת אזרחים וטבח המוני משתלמים. זה ירעיל את השיח הפלסטיני לדור.
אם יש מדינות שמחויבות לפעול - עליהן לכל הפחות להתנות את ההכרה בפירוז ובפינוי חמאס. טוב יותר: להצטרף לתכנית הערבית ולהשתמש בהכרה כבמנוף למימושה.
מה על העולם הערבי לעשות עכשיו
מה שישראל וטראמפ צריכים לעשות
נתניהו כמובן התעלם מההצהרה. הוא לא הפנים את גודל המהלך. הוא דוחה כל מעורבות חיצונית, נאחז בשלטון כדי להימלט מאחריות פלילית ומבחירות שהוא עלול להפסיד.
ישראל לא יכולה להמשיך במלחמה בלי סיוע אמריקאי. טראמפ - בן בריתו האחרון של נתניהו - מראה סימני מיאוס. אם ידרוש ממנו לעצור את המבצע ולהשתלב ביוזמה, הוא יוכל לזקוף זאת לזכותו. ללא לחץ כזה, נתניהו יתחמק - וההזדמנות תתבזבז. להצלת הפרייקט הציוני, לא פחות, חיוני לכופף את ידו. מן הסתם חיונו גם לסלקו מן השלטון.
הכותב הוא העורך הראשי לשעבר של סוכנות הידיעות AP באירופה, אפריקה והמזרח התיכון, יו"ר לשעבר של אגודת העיתונאים הזרים בירושלים
התרעות פיקוד העורף