דוד גרוסמן הוא ללא ספק סופר גדול, בעל יכולת מופלאה להיכנס לראשם של הדמויות שיצר, לתאר ולחוש אותן ולחיות את חייהם דרך עיניהם. אבל דומה שככל שיכולתו לחוש את האחר גדולה יותר. כך הוא לוקה בחוסר הבנת העצמי או אנחנו - כלומר, אחיו ואומתו שלו.
גרוסמן מזדהה עם העזתים הסובלים הזדהות עמוקה אבל הוא לא מאמץ את אותה הרגישות כלפי עם שנלחם על חייו לאורך שנים ארוכות ומתעורר בכל בוקר חדש לאיומי השמדה. לדידו, אם העזתים סובלים כל כך הרי יש להאשים את מי שגרם לכך ולאסונם אפשר בהחלט לקרוא רצח עם. קשה להגיע למחשבה שגויה כל כך ללא ניתוק מוחלט מהעבר והנסיבות. זוהי מסקנה שמתעלמת מצד אחד במשוואה, מביטה רק על הסבל של העזתים ועוד מעצימה אותו באמצעות הזדהות אתם לדרגת "רצח עם." המשמעות של מלים אלה הינה – שיש מישהו שעושה זאת בכוונה.
והנה דוד גרוסמן טוען בפני העולם שאנו מבצעים "רצח עם". איזה אחוז מהציבור הישראלי הוא מייצג? בבדיקה שערכתי אחוז קטן ביותר גם בקרב מצביעי השמאל. יש להבין שלמושג "רצח עם" יש אסוציאציה מיידית לשואה. כסופר, גרוסמן היה צריך להיות ער לזה ולהשוואה הכל כך לא הוגנת שהוא עושה.
בספר הפסיכופתולוגיה של הפסיכולוגים ה-DSM פתולוגיות מוגדרות על פי שכיחותן באוכלוסייה. ככל שהן חריגות יותר סטטיסטית וגורמות סבל לאדם או לסביבתו כך ברורה יותר הפסיכופתולוגיה. לצערי, גרוסמן מקיים שני תנאים אלה: חריג בקיצוניותו וגורם סבל לבני עמו בכך שמעודד את האנטישמיות בעולם.
כך למשל ביום הזיכרון לרצח רבין ב 4.11.2006 נאם גרוסמן בכיכר רבין ודרש ממשלת אולמרט להגיע להסכם שלום עם סוריה, כלומר, לוותר על רמת הגולן. טענתו הייתה שאם לא נעשה זאת כעת עוד נצטער על כך בעתיד. הוא הציע לעשות שלום עם רב המרצחים בשאר אל אסד. אילו הממשלה הייתה שומעת בקולו והיינו מוותרים על רמת הגולן בעת ההיא כל מלחמת האזרחים העקובה מדם בסוריה הייתה מתרחשת על שפת הכינרת שלא לדבר כיצד מעשה כזה היה משפיע על ביטחוננו הלאומי כעת.
הייתי מבקש מדוד גרוסמן שלמען היושר האינטלקטואלי כשהוא אומר אמירות קשות כאלה על מדינתו שיוסיף ויאמר שהוא מייצג מיעוט שולי ביותר בישראל ושזה שהוא סופר ידוע ומראיינים אותו לא אומר שבעבר צדק או ניבא דברים בדיוק רב יותר. אם היה צנוע יותר לא היה צריך להתראיין כלל אלא אם כן הוא חש שכל הצדק באמתחתו במציאות המורכבת שלנו.
התרעות פיקוד העורף