ט׳ באב הוא זמן לחשבון נפש. זמן להתבונן לא במה שאויבנו עשו לנו, אלא בעצמנו. העם היהודי תמיד התענה כשסירב להכיר בטעויות. מתברר שיש בעיות שכוח לא פותר, וגם לא איומים על שערי הגיהנום. יש מצבים שצריך מראש לעשות הכל כדי לא להיכנס אליהם. והנה, הגענו למצב כזה.
איך זה קרה? לא הצלחנו לזהות את הזמן הכי נכון לסגור עסקה להחזרת כל החטופים, ולו מתוך ההבנה שאחרת לא נוכל להמשיך להילחם בעוז או להתמודד בזירת התודעה.
אין זמן טוב מט׳ באב כדי להבין שכשאנחנו נותנים לקנאים להוביל - אנחנו מפסידים. גם לפני אלפיים שנה וגם עכשיו. ישראל מנצחת כשהיא פועלת בהגיון ובשכל ישר - זה מה שתמיד ניצח את הפונדמנטליזם הערבי. אבל כשהמשיחיים מובילים אותנו, הג׳יהאדיסטים תמיד ילכו למקומות מופרעים שאין לנו יכולת להתמודד בהם, ולא משנה כמה נקצין. לכן אנחנו חייבים להישאר במגרש השפוי וההגיוני.
סמוטריץ׳ הוכיח שגם אם הרעיונות שלו נשמעים טוב על הנייר, הם לא עומדים במבחן התוצאה. עכשיו הוא מאיים בסיפוח, מתוך אותו חוסר הבנה של המשאבים שעומדים לרשותו והיעדים הריאליים שניתן להשיג באמצעותם.
צריך להודות: נתקענו בדילמה כמעט בלתי פתירה בגלל מדיניות שגויה להחריד בעזה. אם ניכנס עכשיו לשטחים מאוכלסים יחריף האסון ההומניטרי, והמפולת המדינית תסכן את בטחונה של ישראל באופן חסר תקדים. אם ימותו חטופים, השאגה הפנימית תגמד את השאגה שקמה אחרי רצח ששת החטופים לפני שנה. ההשלכות על בריאות הנפש של החיילים השחוקים, על שיעורי התייצבות נוכח השתמטות החרדים - כל אלה עלולים להביא אותנו למצב חמור פי כמה מזה שלפני ה-7 באוקטובר. הרי רק לפני חודש היינו מנצחים ענקיים.
בלבנון ובאיראן ניצחנו באיבחת חרב כי ההגיון שלנו לא עורער על ידי קנאים פוליטיים שחלמו להתיישב שם. הגיע הזמן לחשיבה מחוץ לקופסה המשיחית כדי לפתור את הכאוס שהממשלה במתכונתה הנוכחית פשוט לא בנויה לפתור.
האמירות הקיצוניות מהממשלה מגבירות את הנרטיב האנטי-ישראלי במדיה הבינלאומית, הנרטיב הזה משפיע גם על החברה הישראלית ועל עצומות ״עולם התרבות״ למיניהן, והשסע בתוכנו רק גדל. זה לא משנה אם זה קורה בצדק או שלא - זה פשוט קורה. זאת המציאות והיא הרת אסון.
הקנאות היא מגש הכסף שעליו תינתן מדינת פלסטין. זו אינה קריאה להשתלח בקנאים - אלא קריאה להבין את המצב. שבענו ממריבות פנימיות, גם אם הן הכי מוצדקות בעולם. ישראל היא מדינה חופשית ומותר שיהיו בה קנאים. צריך לאפשר את קיומן של הדעות המשיחיות בשולי החברה, לכבד אותן, אך לעולם לא לתת להן להוביל אותנו.