אבל חשוב מכל, כמו במקרה של הצהרת בלפור, ההכרה הבינלאומית היא אבן היסוד למימוש הזכות להגדרה עצמית לפלסטינים, שתציל את ישראל מה"קוראלס" שמוביל אותנו לקטסטרופה דו־לאומית מדממת או למדינת אפרטהייד – בשני המקרים, סוף הציונות.
החזון הציוני של העם היהודי זקוק נואשות למדינה פלסטינית ולא יוכל להתקיים עוד זמן רב בלעדיה. טבח 7 באוקטובר פתח פצע עמוק בחברה הישראלית. מלחמת עזה העצימה גם את תחושת הקורבנות הפלסטינית. אבל כמעט שנתיים לאחר מכן אנחנו חוזרים לנקודת ההתחלה: לא תהיה תקומה לציונות ללא מדינה פלסטינית שאותה לא קיבלו מדינות ערב בהחלטת החלוקה, אבל עכשיו יש לכך הסכמה גורפת בקרבן.
אל מול המציאות הזו עלינו לחבק את הניסיונות של ידידותינו בעולם לקדם מציאות אחרת, שתבוסס על הפתרון הישים היחיד בדמות שתי מדינות לשני העמים, כחלק מקואליציה אזורית. 58 שנות שלטון על עם אחר הובילו את מדינת ישראל לנקודת השבר הערכית הגדולה ביותר בתולדותיה.
אנו נמצאים ברגע מכונן בתולדות התנועה הציונית. מול הדרך ללא מוצא שבה מובילה אותנו ממשלה שיכורת כוח הנשלטת על ידי הגורמים המסוכנים והקיצוניים ביותר שהיו כאן יש להציב אלטרנטיבה מדינית שתבוסס על הסדר בין שתי ישויות ריבוניות שלאחר הקמת המדינה הפלסטינית יגיעו להפרדה מלאה, קונפדרציה, או לשתי ישויות פוליטיות במרחב שבין הים לירדן, ללא גבול קשוח, אם כך יסוכם.
החברה הישראלית פצועה ופגועה. דווקא כעת על האופוזיציה להציג אלטרנטיבה לנקם, למשיחיות ולשליטה בעם אחר. במקום לגנות את ההכרה במדינה הפלסטינית, יש לעודד אותה ולהסתייע בה כדי לקדם עם הקהילה הבינלאומית מציאות טובה יותר לכולנו.
התרעות פיקוד העורף