מאות ואלפי חיילים נמצאים במצוקה רגשית עמוקה - חלקם בלי שם, בלי תיק פתוח, בלי קב"ן, בלי אף אחד ששם לב. המצוקה לא נראית תמיד לעין, ובדיוק בגלל זה היא כל כך מסוכנת. היא מתנקזת אל רגע אחד שקט, רגע שבו התחושה שאין מוצא מנצחת הכול.
המקרה האחרון פורסם בשבוע שעבר, כאשר חיילת מילואים ששימשה כחובשת קרבית ניסתה לשים קץ לחייה. בן זוגה סיפר שמצא אותה מדממת וחבולה, ופינה אותה לאשפוז. לדבריו, היא התריעה פעמים רבות על מצוקתה תוך כדי שירות המילואים הממושך, אך זעקתה לא נשמעה עד שניסתה לשים קץ לחייה.
התאבדות היא לא גחמה ולא החלטה רגעית, גם כשנדמה שכן. אצל רוב המתאבדים מדובר בהצטברות שקטה, לעיתים ארוכה, של כאב נפשי. אצל חיילים, ובעיקר כאלה שחוו לחימה, זה עלול להיות המשך ישיר של פוסט-טראומה לא מטופלת. אבל זה לא חייב להיות רק שדה הקרב. יש כאלה שמתמודדים עם בדידות, השפלות, פקודות סותרות, תסכול מהשירות, פציעות, תחושת כישלון, או פשוט מחיקה רגשית בתוך מערכת גדולה שבה הם לא מרגישים שייכים.
חיילי מילואים נמצאים בסיכון מוגבר במיוחד. הם חוזרים הביתה עם תרמיל של מראות, דם, פקודות, פחדים, ונכנסים היישר לשגרת העולם האזרחי. שם אין מפקדים ואין קב"נים, יש רק בני זוג מתוסכלים, בוסים עם דרישות, ילדים שבוכים בלילה ותחושה כללית שאף אחד כבר לא מחכה להם. דווקא הם, ששילמו מחיר כבד במלחמה, נשארים לבד עם החשבונות.
לא תמיד יש סימני אזהרה. מי שמכירים את החיילים - חברים, מפקדים, בני משפחה - צריכים להיות אלה שמרימים גבה כשההתנהגות משתנה. כשהוא פתאום שותק, מסתגר, מפסיק להתעניין, מדבר על חוסר משמעות, מתבטא באמירות כמו "יסתדרו בלעדיי" או "הייתי רוצה להיעלם". לא תמיד זה ייראה דרמטי. לפעמים דווקא להיפך. השקט שמגיע רגע לפני הוא לעיתים הקטלני ביותר.
כשהחייל מדבר על רצון למות, גם אם ברמיזה, גם אם זה "כבר קרה בעבר", גם אם נדמה שזה רק ניסיון למשוך תשומת לב - זהו רמזור אדום. אם בעבר הייתה מקובלת הסברה ש"מי שמאיים להתאבד לא עושה זאת", כיום ברור שהאמירות הללו, גם אם הן נשמעות שחוקות, הן לעיתים קרובות הקריאה האחרונה לעזרה לפני הנפילה. אי אפשר לדעת מי מתכוון ומי לא, ולכן אין מקום לניחושים או לאדישות. ברירת המחדל חייבת להיות אחת - התערבות מיידית, ליווי מקצועי וטיפול נפשי, כאילו מדובר בסכנה ברורה ומיידית. כי לפעמים, זה בדיוק מה שזה.
המספרים האבסולוטיים שמפרסם צה"ל, 21 מתאבדים השנה, נראים לכאורה כטיפה בים מול המאות שנפלו מאז תחילת מלחמת חרבות ברזל, אבל כל התאבדות של חייל היא כישלון מערכתי. לא רק של גורמי בריאות הנפש, אלא של כל מי שבחר לא לראות, כל מי שחשב שזו רק תקופה קשה, כל מי שציפה מהחייל "להתאפס על עצמו". מערכת שיודעת לאתר איומים מחוץ לגבול לא יכולה להרשות לעצמה להתעלם מהאיום הפנימי שמבצבץ בשורותיה.
התרעות פיקוד העורף