אי אפשר לשכוח | מרסל מוסרי

אני מפחדת מהשיחות עם אבא שלי, לא פעם אני נמנעת מהן או עונה תשובות יבשות שלא גוררות המשכיות. אם יבקש ממני קצת קניות, משהו טעים שאביא לו מאיזו קונדיטוריה או כמה שקלים כדי לנסות את מזלו בצ'אנס, אעצור את כל העולם, אשכח ברגע את בעלי, את שני הילדים, את הכלב שצריך להוציא ואת ארוחת הערב שעוד לא התחלתי להכין ואביא לאבא שלי עולם, עד חצי המלכות.

בעצם, אולי את המלכות השלמה. אבל מהשיחות איתו אני מפחדת.

בפגישה ההיא אצל בן־טובים שמתי בידו של אבי 50 שקל ואמרתי לו, “אבא, אני רוצה להתייעץ איתו על משהו אישי, אתה יכול לצאת רגע מהחדר?".

“בטח, בטח", הופתע אבי, “אבל בשביל מה כסף? לחכות במסדרון זה חינם". אבא הביט בבן־טובים וחייך, בן־טובים לא אכזב והשיב לו בחיוך, “לך תמצא צ'אנס, עוד מעט ההגרלה של שתיים, תמלא גם טופס אחד בשבילי". עיניו, שבימים כתיקונם כבר כמעט חשכו, זהרו פתאום.

“אבל את הטופס הזוכה אני לוקח, בסדר?", חייך שוב לבן־טובים. “בסדר גמור", עניתי. “בן־טובים! אתה עד!", אמר אבי ויצא מהחדר.

סיפרתי לדוקטור כסוף השיער בעל הלחיים הרפויות שבשבוע שעבר, בשבת בצהריים, לקחתי את בתי הקטנה אל בית הכנסת. ידעתי שאבי בדיוק יוצא מתפילת המנחה ומיד אחר כך יושב עם חברים לחמין שכל פעם אשתו של מתפלל אחר מכינה, ורציתי להפתיע אותו.

את הבת שלי הוא אוהב יותר משאר הנכדים. לא יפה להודות בזה, אבל כולם רואים. ולמה? כי היא מזכירה לו אותי. תלתליה כתלתליי בגילה, ובכל פעם שהיא קוראת לו, “סבא, סבא, בוא, סבא, ארטיק!", הוא שומע, כדבריו, אותי רצה אליו לפני 30 שנה ומבקשת, “אבא, אבא, בוא, אבא, ארטיק!".

“אשתי מכריחה אותי, רק על זה אני אתגרש, אני אומר לך", הוא שמח לקראתי וליטף את תלתלי ילדתי. היא התביישה והניחה ראשה בשקע צווארי. “איפה אבא?", שאלתי. “בואי, אקח אותך אליו", אמר. נכנסנו אני, הוא והילדה שלי. המתפללים כבר ישבו סביב שולחן ארוך ברחבת בית הכנסת ושרו את “אליך אקרא יה".

שניים מהם, בחורים צעירים, הגישו אל השולחן חמין וסלטים, והנה אבא שלי יושב שם, לבוש חולצת פולו לבנה וקצרה ועל תלתליו כיפה גדולה. “יש לך הפתעה, רחמים", אמר דודו, “תראה מי באו אליך".

אבי הביט בי ובבתי, הנהן לכיווננו ואמר, “שבת שלום, שבת שלום, ילדה חמודה יש לך", וחזר לשיר עם חבריו. דודו כבר הבין מה שלי לקח קצת זמן להבין. אני שותקת לרגע, דוקטור בן־טובים נעמד, ניגש אל אדן החלון ומביא לי מתוך קופסה אדומה מטלית לבנה. בכלל לא שמתי לב שאני בוכה.

“אבא", לחשתי לו והוא לא שמע. הוא המשיך לשיר ולזמר. בתי מנסה להשמיע את קולה בין שלל המתפללים, והרי זה קרב אבוד מראש, היא רק בת שנה ושמונה חודשים. “סבא, סבא, ארטיק", היא אומרת ושולחת ידיה אליו, והוא אפילו לא רואה אותה. וכך הם ממשיכים לשיר, בקולי קולות, מרעידים את חלונות הוויטראז' של בית הכנסת, והחמין, הסלטים והשתייה המתוקה נערמים על השולחן.

“סבא, סבא, בוא, ארטיק", היא אומרת והם שרים. “אליך אקרא יה אל נורא, תפקוד גפן שהעמים זרוה". דודו לוקח בכוח את הילדה שלי ממני והיא בוכה. הוא ניגש אל אבי במהירות וצועק לו אל האוזן, “רחמים! הנה הנכדה שלך". אבי שותק והשירה נמשכת. הוא מביט בבתי, הפעם מקרוב יותר, והיא בוכה ורוצה את אבי.

במהירות, כאילו חיים תלויים בכך, כאילו יש לו צורך לכפר על עוון ולשלם קנס כפרה לשם שמיים, הוא חוטף את בתי אליו, מחבק אותה חזק והיא נרגעת. “אלוהים ישמור", הוא בוכה, וקול שירתם נחלש, “אלוהים ישמור, לא זיהיתי את הנכדה שלי". הוא בוכה, אבא שלי החזק, הגיבור, הטוב כל כך, בוכה.

בן־טובים מתיישב, גם עיניו נוצצות והוא מנתק פעמיים את הטלפון המהבהב שמפריע לסיפור שלי. “איפה הבת שלי?", שואל אבא שלי.

מתפללי בית הכנסת נעמדים מיד, מביאים לי כיסא וצלחת אוכל ונוזפים בבחור הצעיר שיושב ליד אבי, שיזוז עם הכיסא שלו שמאלה. אני אישה, אסור לי להיות שם, אבל בשביל רחמים, זה שבקולו פיאר את בית הכנסת גם בתקופות שאפילו מניין היה קשה להשיג, הם יעשו הכל. אבי מחבק אותי ואת הילדה שלי.

“סליחה, אני ראיתי אותך והיית מוכרת לי, סליחה, את סולחת לי?", הוא שואל. ואני מתפללת לאל מרום, אל חי, אל מושיע ומגן, שייבש את דמעותיי ולא ייתן להן לפרוץ מול קהל המתפללים, והוא נעתר לשוועתי ומלביש על פרצופי חיוך. ואני מחבקת את אבי ואומרת לו, “זה בסדר, אבא, רזיתי, איש לא מזהה אותי".

וכל המתפללים צוחקים, צחוק רם וגדול כדי לשמח את אבי ולטשטש את הרגע הנורא הזה. ואחד מהם מסתכל באבא ושואל, “תגיד, רחמים, איך מהכיעור שלך יצאה לך נכדה כזו יפה?".

“בן־טובים", אני שואלת, “הוא ישכח אותי לגמרי יום אחד?". בן־טובים משפיל מבטו ולוחש, “כן". אחר כך רושם משהו על דף ומגיש לי, “אלה ויטמינים שיעזרו לו, אבל בינתיים תתחילי לחיות את ההווה ואת העתיד, לאבא שלך אין עבר יותר".

“ובן־טובים", אני ממשיכה והלב שלי נסדק ומתפורר, “גם אני אשכח יום אחד?". “מה יש לנו לזכור?", שואל בן־טובים, “בשביל מה הזיכרונות טובים?", אומר ולא מוסיף עוד. דלת חדרו של בן־טובים נפתחת. “הפעם אני זוכה!", מנפנף אבא בשני הכרטיסים, “תזכרי מה אבא אומר לך. הפעם אני זוכה".

“ומה תקנה לי בזכייה?", אני שואלת. אבי נעצר, מסתכל לי בעיניים, מוחה לי דמעה שניסיתי להסתיר, מצמיד את ראשי אל בטנו ואומר: “עולם אני אקנה לה, בן־טובים. לילדה הזאת אני אקנה עולם".