נורמן ואן גדלו כפרסביטריאנית ומתודיסט אבל הפכו לקווייקרים. כפציפיסטים, הם השקיעו מאמץ ואנרגיה בניסיון להביא לסיום המלחמה: הם התפללו, מחו, שידלו, לא שילמו מס מלחמה, כתבו מכתבים בעיתונות ולאנשים בעמדות כוח.
אן לא ידעה על תוכניתו של בעלה ליטול את חייו בשם אמונתו, וניסתה להסביר את מעשהו לילדיהם: "אמרתי להם שאביהם מת מכיוון שילדים סבלו בארץ רחוקה; הוא מת כדי לעזור להם להפסיק את המלחמה שגרמה להם כאב וסבל גדולים". משפחת מוריסון חיה את צערה שנים רבות. "האמנתי שאסור היה לי להתאבל על נורמן, והיה לי קשה לכעוס על שהקריב את חייו למען מטרה שבה האמנו, הרצון לעצור את המלחמה".
הרושם שהשאיר מותו של מוריסון על אמריקה היה מעורב. היו בתקשורת מי שטענו שהוא היה לא שפוי. על אחרים השפיע מותו עמוקות. הוא ריגש אותם והם כתבו לאן כדי לחלוק איתה את התרשמותם. היו שקראו לו קדוש. יום אחרי מותו הגיע לוושינגטון מכתב לאן בכתב ידו של נורמן: "אן יקירתי", נפתח המכתב, "אנא אל תוקיעי אותי. משך שבועות, אפילו חודשים, התפללתי בתקווה לראות את הדרך ומה עליי לעשות. הבוקר, ללא התרעה מוקדמת, ראיתי את הדרך".
ילדיו של מוריסון היו סלחניים פחות מאמם. בתם כריסטינה אמרה יום אחד את האמת שלה: "מותו לא הפסיק את המלחמה. תהיתי כיצד אנשים בארץ רחוקה היו יכולים להיות חשובים יותר מאיתנו". אן נישאה שוב, נישואים שלא עלו יפה. בנו של נורמן חלה בסרטן, רגלו נקטעה אך המחלה לא נעצרה. הנער נחלש ומת בגיל 16.
30 שנה מאוחר יותר פרסם מקנמרה את זיכרונותיו, ובהם הביע חרטה על חלקו בליבוי המלחמה בווייטנאם ותמיכתו בה. הקרבתו של מוריסון זעזעה אותו, כתב מקנמרה, אך הוא היה מנוע בזמן אמת מלהביע את דעתו: "הגבתי למעשה המחריד שלו בנצירת תחושתי האמיתית ונמנעתי מלדבר על הרגשתי עם אנשים, כולל משפחתי. ידעתי שהם היו שותפים לחלק ניכר מתחושותיו של מוריסון לגבי המלחמה".
ב־1999 נסעו אן מוריסון ובתה אמילי, שהייתה בת 30, לביקור בווייטנאם. "מה שרוב האנשים שפגשנו רצו לעשות", אמרה אן, "היה לספר לנו היכן היו ומה עבר עליהם בשעה ששמעו בחדשות על האופן שבו הקריב נורמן את עצמו. לרוב עם דמעות זולגות על לחייהם".
מ־1965, כאשר החיילים האמריקאים הראשונים נחתו בווייטנאם, עד־1973, השנה שבה עזבו, התקיימו באמריקה אלפי הפגנות נגד המלחמה. המחאה, שייצגה בתחילתה מיעוט קטן של סטודנטים, התרחבה וכללה חלקים גדולים בציבור. למחאה נגד המלחמה - אחת המוצלחות בהיסטוריה - היה תפקיד מרכזי בסיום המלחמה.
הגרעין הקשה של הפעילות האנטי־מלחמתית החל בקמפוסים עם דור חדש של אקטיביסטים שהתנגדו למגבלות הליברליזם של המלחמה הקרה. שם צמחה המחאה. רבים מהסטודנטים היו חברים ב־SDS (סטודנטים בעד חברה דמוקרטית), גרעין קטן של 1,000 פעילים ב־40 קמפוסים. בהפגנה הראשונה של ה־SDS במרץ 1965, השתתפו 20 אלף סטודנטים, מספר מרשים אך זניח בהקשר לאומי.
בתוך שנתיים היו ל־SDS 30 אלף חברים. הסטודנטים גילו כי לקמפוסים האוניברסיטאיים יש תפקיד מרכזי בתמיכה מגוונת במטרות המלחמה. פעלו בהם מעבדות לפיתוח כלי נשק, והם הסגירו לצבא רשימות של סטודנטים לא מצטיינים שהפכו מועמדים לגיוס. החשיפות הדרמטיות האלה הבהירו לסטודנטים שהמלחמה לא הייתה רק בגלל תאוות הדם וחיבתם של נשיאים לוחמניים לריח של נפלם, אלא גם פרויקט לאומי שכלל מוסדות חינוך חשובים.
אין כל עדות לכך שג'ונסון הטה אוזן להתגברות הפעילות האנטי־מלחמתית או שהיא השפיעה עליו. בישיבות סגורות אמר הנשיא לעוזריו: "אל תשימו לב למה שעושים החארות הקטנים האלה בקמפוסים. המפלצת הגדולה שלנו היא הכוחות הריאקציוניים באמריקה".
אלפים פרצו מחסומי משטרה צבאית, ואחדים חדרו לפנטגון. מאות נעצרו, רובם צעירים זועמים יותר ממי שהובילו את גל המחאה הראשון. מפגינים ניסו לסגור מרכזי גיוס בברקלי, ובניו יורק נבלמו רכבות נושאות חיילים.
ב־1969 נדפסו באמריקה 500 עיתוני מחתרת בבתי ספר; ב־232 קמפוסים התנהלה מחאה מסודרת; 3,652 מפגינים נעצרו ו־956 סטודנטים הושעו או הורחקו. בתחילת 1968 היו לצבא האמריקאי 40 אלף הרוגים ו־250 אלף פצועים. ב־1971 17.7% מהחיילים בווייטנאם היו רשומים כעריקים. ב־1972 רבע מיליון חיילים סירבו פקודה. יותר מ־700 אלף חיילים שוחררו כמי שלא עמדו במשימה.
ההפגנות הגדולות נמשכו, אך מעטים בלבד האמינו שהן יעצרו את המלחמה. ההכרה הזאת הביאה להקצנת הפעילות ולהסלמתה. ההפגנות השקטות נתפסו כאימפוטנטיות מדי. כשהם כועסים ומתוסכלים, עברו הפעילים למרי אזרחי ואי־ציות נרחבים, דחיית סגנון החיים המיינסטרימי, התנגשויות אלימות עם המשטרה והתנגדות מיליטנטית לממשל. הכוונה הייתה לעצור את המלחמה על ידי ערעור הסדר הקיים, כאוס וחבלה בשגרת החיים.
גם הסלוגנים השתנו: מ"Hey, hey, LBJ, how many kids you killed today?" ל"One side’s right, one side’s wrong, victory to the Vietcong". אחד מתוך שישה חיילים קרביים היו מכורים להרואין; חיילים סירבו להילחם, פצעו והרגו מפקדים ששלחו אותם לג'ונגל.
עימותים פנימיים על אופי המרי התפתחו בין הפעילים. בין מי שקראו לעצמם מהפכנים מרקסיסטיים ונלכדו בסכסוך על תוואי המרי ובין חברי ה־SDS שירדו למחתרת, הכינו מטעני נפץ שחלקם התפוצצו בידיהם, הרגו אותם והרסו בתים. הסלמה גדולה התרחשה ב־1971, כאשר 800 חיילים משוחררים השליכו את המדליות שלהם מעל גדר גבעת הקפיטול; ניסיון של 20 אלף פעילים לסגור את פעילות הממשל נכשל; פרסום "מסמכי הפטנגון", שהעידו על האופן שבו שיקר הצבא בדבר סדר הכוחות של האויב והאבידות בנפש כדי לגרור את אמריקה עמוק יותר לבוץ, ליבה את הלהבות.
באביב 1967 הפגינו חצי מיליון אמריקאים בניו יורק ובסן פרנסיסקו, ודרשו נסיגה מיידית מווייטנאם. בסתיו עלו המפגינים על הפנטגון, שם התעמתו עם חיילים חמושים שרבים מהם - כסימן לבאות - התנהגו בידידות עם הסטודנטים. מאחורי דלתיים סגורות, מתוך חשש לתוצאות פוליטיות שליליות, התנגד ג'ונסון לדרישת הגנרלים שלו לגייס מילואים ואת המשמר הלאומי כדי להעלות את הסד"כ בווייטנאם ל־200 אלף.
כאשר ניסו הגנרלים להוכיח לו כי הפצצת האנוי, בירת צפון וייטנאם, תסייע למלחמה, השיב ג'ונסון: "יש לי שאלה אחת למחשבים שלכם. כמה זמן ייקח לחצי מיליון אמריקאים כועסים לטפס מעל גדרות הבית הלבן ולעשות לינץ' בנשיא שלהם אם יסכים להפציץ את האנוי?".
באפריל 1970 הכריז ניקסון שאמריקה פלשה לקמבודיה. המחאה התפוצצה בגדול; יותר מ־100 קמפוסים הכריזו על שביתה. כאשר חיילי המשמר הלאומי הרגו במהלך עימות ארבעה סטודנטים בקמפוס של קנט סטייט באוהיו, גרם הטבח לשביתה ב־400 קמפוסים. 100 אלף מפגינים צרו על הבית הלבן. שמונה ימים אחרי הפלישה לקמבודיה הודיע ניקסון, שנראה מבוהל וחושש בעליל, שאמריקה תיסוג מקמבודיה.
יועציו של ניקסון הבינו את פני השטח: בנוסף למלחמה תובענית על אדמה זרה, נגזר עליהם להתמודד עם מרד מבית ואולי מהפכה. "המרקם של הממשל שלנו נקרע", אמר הנרי קיסינג'ר, היועץ לביטחון לאומי, "הזרוע הביצועית בהלם קרב. הרי ילדיהם והילדים של חבריהם משתתפים בהפגנות".
המחאה חלחלה אל הכוחות בווייטנאם; חיילים סירבו לצאת למשימות שנחשבו קשות וקטלניות וסירבו לבצע פקודות. היעד המיידי היה להישאר בחיים מספיק זמן כדי שהשירות שנקצב להם ייגמר לפני שייהרגו. למחאת החיילים היו פנים רבות: מעריקה של בודדים לסירוב קולקטיבי שנקרא בצבא מרד. ב־1969 תיעדו חדשות CBS שני מקרים של סיורים שסירבו לצאת לשטח. כאשר יצאו, נמנעו החיילים ממגע עם הווייטקונג, מונח שנקרא search and evade.
ב־1971 כתב קולונל רוברט היינל בירחון הצבא: "הכוחות שנותרו בווייטנאם נמצאים על סף התמוטטות; יחידות אינדיבידואליות מתחמקות ממגע עם האויב או מסרבות לצאת לקרב. חיילים רוצחים את מפקדיהם, הם מסוממים ונטולי רוח קרב. הכוחות סובלים ממחסור בתחמושת ברמה שנראתה כמוה רק בהתמוטטות כוחות הצאר ב־1916 ו־1917".
הפעילים חשפו את האופן שבו הגביר ניקסון את הפצצות השטיח על אזרחים בצפון וייטנאם ואת החברות שהרוויחו מזה; הם חשפו מקרי עינויים של אסירים פוליטיים ב"כלובי הנמר", בתי הסוהר בדרום וייטנאם; הם קראו למדענים להחרים את תרומתם למלחמה, ייצור חומרים כימיים להשמדת יערות כמו אייג'נט אורנג'; אזרחים פרטיים ניהלו שיחות שלום עם פעילים בדרום וייטנאם שהוציאו משלחות לצפון.
רשתות של מתנגדי גיוס לימדו צעירים עם צווים כיצד להתחמק מהמלחמה; תשתית חוץ־ממסדית הקימה גופי תקשורת עצמאיים כמו תחנות רדיו, ציוד לתיעוד דוקומנטרי ואגודות משפטיות להגנה על הפעילות הזאת שהייתה לא חוקית.
שבעה ימים אחרי שנורמן מוריסון הצית את עצמו, סטודנט לדתות בן 21 בשם רוג'ר אלן לפורט, שפך על גופו דלק והצית את עצמו לפני בניין האו"ם במחאה נגד "מלחמה, כל מלחמה". שוטרים ניסו לכבות את הלהבות שאפפו אותו שעה שישב שלוב רגליים והחישו אותו לבית החולים בלוויו. הוא היה על סף מוות עם כוויות קשות בדרגה שנייה ושלישית שכיסו 95% מגופו. לא היה לו סיכוי. לפורט היה חבר בתנועת עובדים קתולית, ארגון צדקה פציפיסטי.
האמריקאי האחרון עזב את סייגון הנצורה באפריל 1975.
עיתונאי ה"ניו יורק טיימס" סי. ל. סולצבורגר (ממשפחת בעלי העיתון) כתב: "ארצות הברית היא המפסידה הגדולה, וספרי ההיסטוריה חייבים יהיו לשקף את זה. הפסדנו במלחמה בדלתא של המיסיסיפי ולא במקונג דלתא".
58 אלף חיילים אמריקאים נהרגו במלחמת וייטנאם.
על פי הערכות שונות, בין מיליון לשלושה מיליון וייטנאמיים נהרגו במלחמה.
התרעות פיקוד העורף