לעומת משה דיין, שמואל דיין לא היה כוכב. הוא היה איש עלייה וגאולת הקרקע בדגניה ובנהלל ובמקביל התקדם לאיטו במפלגת מפא״י. בשיאו הגיע לעשירייה השנייה ברשימת המפלגה לכנסת. פעם ביקרתי במוזיאון בדגניה ושם נאמר לי עליו שהוא היה ידוע כ״מספיד בכיר״. ניסיתי להבין מה זה אומר בדיוק והובהר לי ש"שמואל דיין היה ידוע בתור מי שידע את מלאכת ההספדה וגם עשה את זה לעיתים קרובות. אם תיגש לבית אריאלה ותחפש בארכיונים או בארכיון העיתונות היהודי של הספרייה הלאומית, אני בטוח שתמצא הרבה הספדים שלו שהתפרסמו בעיתונים ישנים בימים ההם".
מאחר שמצפונו של שמואל דיין לא היה שקט והוא הרגיש אי־נעימות בשל האירוע המצער, שנתיים אחר כך, כשנולד לו בן, הוא קרא לו משה, על שמו של האיש שהתנדב להביא לו את התרופה ונרצח במהלך מילוי המשימה. אותו משה יהפוך כמובן לימים למשה דיין בעל העין האחת.
כך נפתח ההספד של שמואל על ברסקי הצעיר: “חניך כפר, ילד הטבע, זהו מי שהיה משה ברסקי. שם, בכפר מולדתו אשר בפלך קיוב ברוסיה, ידע והכיר את חיי הגויים יותר מאשר את חיי היהודים. טבע מולדתו, הנהר, הדיג, האיכר, הסוס - אותם הכיר ועל אודותם היה אוהב לספר. כוח העלומים של בן הטבע והחינוך הציוני שקיבל בעיירה סקווירה דחפו אותו לארץ־ישראל. העבודה, הטבע, קיבלוהו בזרועות פתוחות, בהן מצא את תוכן חייו ולחיקן מסר את נשמתו. קושי בעבודה לא ידע, ואת קושי החיים לא הכיר. זריז וחרוץ היה בעבודתו ובכל. תמיד היה רוקד, קופץ - נכר היה שאיזה כוח פנימי מתפרץ מתוכו ומשתפך סביבו".
אני בטוח ששמואל דיין היה אומר שטקס הלוויה שלו היה טקס מכובד, אך ללא ספק הטרגדיה הגדולה במותו הייתה שלא היה בנמצא בלוויה איש מסור כמוהו למלאכת ההספדה, שיספיד אותו עצמו באותה תשוקה ולהט שבה נהג להספיד אחרים. איש משונה ומוחמץ היה שמואל דיין. כל חייו הלך בנתיבי המוות ודיבר על אודותיו. משורר האבדון והקץ.
התרעות פיקוד העורף