"אל תדאגי, את תתרגלי מהר", אמרה לי חברה, ספק בציניות וספק מניסיון, אחרי ששיתפתי אותה בכך שממש קשה לנחות בישראל, גם אם בסך הכל נסעתי לימים ספורים. קצת כעסתי, בעיקר על הנטייה האוטומטית של אנשים להוריד לך את מצב הרוח כשהם רואים שאת שמחה מדי כשזה "לא ראוי" בעיניהם וזה לא מתאים לנוף, או כי פשוט הם עצמם לא מסוגלים.
אין לה כוונות רעות, לאותה חברה, ובכל זאת המילה "תתרגלי" לא יצאה לי מהראש במשך כמה ימים, אולי כי בתוך תוכי, עם כל ההיי שחשבתי שלעולם לא ייצא לי מהסיסטם, ידעתי שהיא צודקת. קל להתרגל בחו"ל לטוב, קל להתרגל בישראל לרע.
הפעם אני לא רוצה להתרגל, הבטחתי לעצמי באחת מהליכות הבוקר על החוף. מרגעי השפיות הבודדים שאפשר עוד לגרד במקום הזה, אם מצליחים להתעורר מוקדם, ומגיעים לחוף לפני האנשים, הילדים, הפקקים והצעקות.
אני מניחה שאף אחד מאיתנו לא רוצה להתרגל למצב הזה, ובכל זאת נדמה לפעמים שה"תתרגלי" הזה הפך לפיצ'ר משמעותי שחייבים להתקין במערכת ההפעלה הפנימית שלנו כדי לצלוח את המציאות שאנחנו חיים בה. מכיוון שחזרתי עם סוללה טעונה במלואה, יש לי אולי עדיין הכוח המנטלי לומר לעצמי שלא מתחשק לי להתרגל יותר, וגם אם אין לי תמיד מה לעשות בנידון כדי לגרום לשינוי מיידי, אני רוצה להבטיח שמעתה והלאה אוכל לשמור על עצמי במצב ערנות שאינו מתרגל לסיטואציות שאסור להתרגל אליהן.
הקבלה הכמעט עיוורת של המצב שאנחנו נמצאים בו לא חדשה, ובטח לא קשורה רק למלחמה הזו, אחרת אי אפשר להסביר איך הפכנו לאחת המדינות היקרות ביותר בעולם. יש פה צרות גדולות יותר מיוקר המחיה כרגע, אז אנחנו מתרגלים ומתעלמים, אף שזה עניין מאוד מהותי, כשמביטים רגע החוצה והאמת יוצאת לאור.
אני בדרך כלל לא מאלה שעושים השוואות בסופר, אבל אחרי שביקרנו באחת המסעדות השוות והנחשבות ברומא, שתינו יין בלי סוף, לא היססנו להזמין עוד ועוד מנות, וקיבלנו חשבון בגובה חשבון סטנדרטי לאדם אחד בבר סטנדרטי בתל אביב, הבנתי שאומנם יש הרבה אשמים במצב הזה, אבל בראש ובראשונה גם אני צריכה לקחת על עצמי חלק מהאשמה הזו, כי פשוט התרגלתי. התלוננתי, אבל זרמתי עם המצב והמשכתי לשלם.
כדי לתרגל איך לא להתרגל, נסעתי בשבוע שעבר בפעם הראשונה לקיבוץ בארי, לאירוע מחווה לתושבי המקום ולרגל פתיחת הבריכה הקסומה בשעות הערב. זו הפעם הראשונה שאני מגיעה לאזור העוטף מאז 7 באוקטובר, והדיסוננס בין הדרך הפסטורלית מקיבוץ יד מרדכי ועד בארי - שרצופה בשטחים ירוקים, טבע ומיגוניות צבועות - לבין מה שקרה שם לפני כמעט שנתיים, הוא כמעט בלתי נתפס להבנה.
יש משהו בכניסה לקיבוצים שמיד משרה עלייך תחושת רוגע - הפסטורליה, השקט והקלנועיות שנעות בין השבילים. כשיורדת החשיכה, קל יותר לראות רק את מה שרוצים לראות.
אני על הדשא. חולצת נעליים ומתרווחת עם החברים כאילו מדובר בעוד ערב עם בריזה נעימה של קיץ שיש רק שם. בין טבילה בבריכה להרמת כוסית שומעים בבירור הדי פיצוצים שמשתיקים את כולם לרגע. אף אחד שם לא התרגל. גם אנחנו, שהגענו לקיבוץ מאזור הנוחות שלנו ולכאורה רגילים להתרגל, קיבלנו בכל כמה דקות תזכורת קולנית רועמת לכך שאסור לנו להירדם שוב בשמירה, אסור להתרגל למצב רק כי ככה רוצים להשאיר אותו, וכדאי לנו להתעורר מהר.
לפעמים צריך להגיע לקצה קצהו של מצב כדי להבין שאי אפשר עוד. ואולי עכשיו, כשנדמה שחצינו כל קו אדום של עצמנו, זו בדיוק העבודה שאנחנו צריכים לעשות. לא כי זה קל, לא כי יש לנו פתרונות לכל מה שקורה פה או יכולת לשנות את המצב מהיום למחר, אלא כי בעיקר יש לנו אחריות. כל אחד במקום שבו הוא נמצא, כל אחת ברגעים הקטנים שבהם אפשר לבחור.
לא להחליק עוד פעם את המבט, לא להגיד "אין מה לעשות, ככה זה", לא להנמיך עוד את הציפיות רק כי נדמה שאין ברירה אחרת, לא לשתוק כשמישהו אחר מתרגל בשמנו. זה חוק טבע שמי שמתרגל מהר מדי לא רק שוכח מה היה לפני כן, אלא שוכח גם שיכול להיות אחרת. ואני לא מוכנה לשכוח.
התרעות פיקוד העורף