באמצע שנות ה־90 טיילתי כשנה בדרום אמריקה. נסעתי לבד, ולקח לי קצת זמן להיכנס לעניינים, אבל אחרי מספר חודשים הרגשתי שאני חווה את רגעי השיא של חיי. התמכרתי לריגושים, לתחושת החופש המוחלט, לאופציות הבלתי מוגבלות, למגע הבלתי פוסק עם אנשים חדשים. עם נשים חדשות.
ואז, ערב אחד, בבית הארחה באקוודור פגשתי בו. בחור ישראלי בסביבות גיל 40, שהספיק כבר לטייל בכל קצוות תבל. התחברנו מיד. הוא היה כריזמטי ומצחיק, ורב־ידע בכל תחום אפשרי. טיילנו קצת יחד, וכעבור יום בערך כבר רציתי להיות הוא. הבחור הזה ניהל את חייו באופן מובנה, בהיר ומעורר הערצה.
שלי, בכל מקרה. בתמצית, הוא פשוט הקדיש את קיומו לטיולים. בכל פעם מחדש יצא למסע של כשנה, בפינה אחרת של העולם. וכשנגמר לו הכסף, הוא נעצר במקום מסוים - ישראל, אוסטרליה, ארצות הברית - מצא עבודה קשה ומשתלמת ובמשך מספר חודשים צבר כסף לקראת המסע הבא. וחוזר חלילה. כשנפגשנו, הוא היה כבר 15 שנה בדרכים.
זאת לא הייתה עבורו רק אהבת טיולים, או חדוות הנדודים. הוא בנה סביב כל זה תפיסת חיים שלמה, ששתיתי ממנו בצמא בזמן שטיפסנו יחד להר געש אקוודורי, או העברנו לילה עם חומרים מגווני תודעה.
תפיסת העולם הזו ניתחה - כמעט באחוזים - את מהלך חייו של אדם ממוצע. מה הוא עושה לאורך שנותיו. וכמה מהן מוקדש למה שהוא הגדיר כ"תחזוקה שוטפת". כלומר, הפעולות הסיזיפיות והאפורות שנועדו כדי לוודא שתהיה לך קורת גג, תוכל לשלם חשבונות וכו'. לשיטתו, מרבית האנשים מקדישים את מרבית זמנם בדיוק לטובת אותה תחזוקה משמימה, במקום לחגוג את המסע החד־פעמי שבו זכו כשבאו לעולם.
במקום לצבור חוויות, הם צוברים רכוש - מרביתם, בקושי - ולפני שהם מבינים עד כמה חסר תוחלת כל זה היה, הם מתים. הוא ראה בטיול מתמיד כקיום האנושי הטהור ביותר. אתה לא מפסיק ללמוד. להכיר את העולם. את עצמך. להתחדש ולהתרגש.
אני מודה שקסם לי גם עניין הבחורות. היו לו המון, מכל סוג ולאום. ממסע משותף של שנה ועד לילה אחד. ברגע שהרגיש שזה לא זה, הוא הסביר לי, פשוט עבר הלאה. במקום לבזבז זמן על... הבנתם. תחזוקה שוטפת.
אני זוכר את הלילה שבו החלטתי שאלה יהיו חיי. שאתמסר ללופ המתוק הזה, של החיים כטיול. אפילו תכננתי איך לתווך את ההחלטה הדרמטית להורים. שבועיים אחרי כן הוא המשיך דרומה לפרו, ואני צפונה לקולומביה. היה ברור לי שעוד ניפגש, לאורך המסע. אבל מהר מאוד התחילו לצוץ געגועים לארץ. ומחשבות טורדניות על לימודים והגשמה עצמית. אולי אפילו הקמת משפחה. אחרי חודשיים כבר מצאתי את עצמי בישראל. שבוע לפני רצח רבין.
ועדיין, נשבעתי לעצמי שגם כאדם מבוגר לא אניח לחיי להפוך למשהו שמוקדש בעיקר לתחזוקה שוטפת. זה לא באמת צלח. נקלעתי כמו כולם לטרק האינסופי הזה של משכנתה, חשבונות וחיים בפרברים. אבל אני כן מקפיד כל השנים לצאת לכמה שיותר טיולים.
זה עתה שבתי מאחד כזה, בקירגיזסטן. הוא היה ארוך ומופלא, ועוד אספר עליו במסגרת אחרת. אלא שהמסע הזה גם היה תובעני, ולא זול בכלל. עניינים שלא הטרידו אותי ולו לרגע במהלכו. אבל במטוס, בדרך חזרה הביתה, פתאום צצה המחשבה: רגע, זה נגמר. וכל שנותר הוא כמה תמונות וזיכרון. שום דבר מוחשי. והלא בכסף שהוצאתי יכולתי לקנות... בקיצור, שיקולי תחזוקה.
אולי זה מסביר את האופן הכמעט אובססיבי שבו צילמתי ותיעדתי הכל. שמשהו יישאר. תמונות שבהכירי את עצמי, לא אצפה בהן כמעט בשנים הקרובות. אם בכלל. מצד שני, אולי אני לא צריך להתייסר? הרי הקמתי משפחה נהדרת. ומימשתי את עצמי מקצועית. ובניתי בית. וכל הדברים האלה לא היו קורים ללא... תחזוקה שוטפת. אולי השאיפה האינסופית הזו לחוות ולהתרגש היא מרדף הדוניסטי, שאין בו משמעות עמוקה באמת? עדיין לא החלטתי. נחכה שאגדל.
התרעות פיקוד העורף