תחלואת האנשים החיים ברחוב היא עסק טעון, וודאי לא הנושא הכי אטרקטיבי בספרי הרפואה, אבל אי אפשר להתעלם מכך שהאוכלוסייה הזו הולכת וגדלה. רואים אותה בערים, ביערות, באתרים היסטוריים. רק משוגעות ומשוגעים לדבר מוכנים להתמסר לריפוים, ולשם כך הם נעזרים בידע שנצבר במקומות כמו פיניקס באריזונה, ניו יורק וניגריה, שמובילה עם 4.5 מיליון נשים וגברים החיים ברחוב.
נעזרים גם בשוודיה, עם תשתיות הרווחה המעולות שלה, שנמצאת בתחתית הטבלה של מספר דרי ודרות הרחוב. בתל אביב פעילה במרץ עמותת "רפואת רחוב תל אביב-יפו", עם 50 מתנדבות ומתנדבים מתחום הרפואה, שמגישים טיפול ועוסקים בפיתוח המודל הישראלי. פעם האנשים החיים ברחוב כונו "הומלסים", אבל המינוח השתנה, כי הרחוב הוא באמת ביתם: ארבעה כיווני אוויר ודלת פתוחה לרווחה.
המינימליזם שולט, והאוכל כמעט תמיד טרי, הודות ללב היהודי הרחמן. 250 מהם מוכרים במרכז העירוני המטפל בהם, אבל מאז המלחמה הארורה המספרים משגשגים, וממה שאני רואה יש רבים וחדשים מתחת לרדאר. הצעיר ביותר, בן 13, מסתובב באזור קבר שמעון הצדיק, המבוגר ביותר בן 94.
חלקם נטולי תעודת זהות ולא ששים לנדב תשובות לשאלות כמו כיצד נתקעו על קרטון ווסטינגהאוס ולמה מעבר המים מתחת לרחביה הפך לביתם.
ירושלים היא הרי טבורו של עולם. כבר לפני 15 שנה, עם סיום יום עבודתו במרפאה שבכנסת, ד"ר ליפשיץ יצא לטפל בנידחיה של העיר. בימים אלו יצא לדרך אמבולנס תרומת משפחת ליפשיץ, שמשמש מרפאה ניידת להגשת טיפול רפואי ללא הבדל דת, גזע, מין, מגדר ומעמד אזרחי.
המסלול של ליפשיץ כולל את כיכר החתולות וכיכר ציון, גן סאקר, מעבר המים שבעמק המצלבה, מנחת הכנסת ליד בית המשפט העליון, גן הוורדים, קבר דוד וסמטאות מאה שערים. דבר לא בא בקלות עם האוכלוסייה שהעולם שכח. תערכו ניסוי: שבו ליד דר או דרת רחוב ופתחו איתם בשיחה.
מניסיון, רוב העוברים והשבים ינעצו את מבטם בכם. לא בדר הרחוב. הוא כבר שקוף. ליפשיץ מוכרח לבנות איתם צעדים בוני אמון, לפעמים הוא עושה את זה באמצעות שוקולד, ופל או חתיכת חלווה. פיתוי קטן ובטוח. העובדות הסוציאליות שהם מכירים משנותיהם ברחוב שוברות בדרך כלל את הקרח.
כל אחד מהמפגשים האלה הופך לנקודת אור קטנטנה ואופטימית, עד כמה שיכולה להיות אופטימיות בצד החשוך של העיר. יעקב פרפרים שמצייר בכישרון רק פרפרים, אברמוב שאיבד את בנו ומאז גזר על עצמו לגור ברחוב, הקשישה שהושלכה כמו חפץ מיותר בשדה התעופה ושכחו ממנה, והנער החולה שמוכר את גופו לכל המרבה במחיר, כולם מחכים לליפשיץ.
הברית הנרקמת בינו, כרופא, לבינם, חזקה במיוחד. הם הפכו לשותפים לדרך. בעת הזו זוהי פסגת הרפואה מבחינתו. האלכוהול והסמים, הזיהומים שאינם נרפאים, המחלות הכרוניות, ההזנחה הפיזית והנפשית, פגיעות הראש והשיטיון, כל אלה פוגשים אותו בכל ביקור.
הם סובלים מתת־תזונה, מקור, מהיעדר גישה לשירותים רפואיים ומתחושת ניכור תמידית. רבים מהם מפתחים מחשבות שווא ורעיונות פרנואידיים או מחשבות אובדנות. חלקם ניסו לשים קץ לחייהם בעבר.
רק עכשיו קראנו את מגילת איכה, שמדברת על עיר חרבה, רעב, רוח וגוף מושפלים. את כל זה אפשר לפגוש גם היום, בירושלים. זעקת הלב שבמגילה נשמעת ברחוב ואינה בגדר שאלה אלא מציעה התחלה של תשובה.
היוזמה של ליפשיץ היא תזכורת לכך שהטוב תמיד יצמח מאנשים פרטיים, ובלבד שתהיה איזושהי תשתית שהמדינה והרשות המקומית מחויבות לה. וגם אם אין, וההנהלות השונות עסוקות בענייניהן ובפוליטיקה קטנה ובהרחבת שורות המתפקדים לקראת הבחירות הבאות, עם קצת עקשנות והתמדה אפשר לעשות כמעט הכל.
התרעות פיקוד העורף