יובהר כי מדובר עדיין בחשדות, כלומר טרם הגשת כתב אישום, קל וחומר פסק דין - ובכל מקרה גולן טוענת שלא היו דברים מעולם. לכן לא אתיימר לקבוע את אשמתה בטרם משפט, ואתייחס רק להליך שתואר בתחקיר.
למה? כי גם אם יימצא שלא נפל פגם בהתנהלות המשרד לשוויון חברתי, השיטה הזו עובדת בלא מעט מקומות אחרים – בעיקר במקומות שבהם חולשים בעלי אינטרסים על תקציבי עתק: רשויות מקומיות על ועדותיהן (מבנייה ועד תרבות), חברות ממשלתיות – וכמובן משרדי הממשלה.
הבכיר שסרח
השיטה עובדת כך: מישהו שיש בידו להשפיע על ניתוב תקציב נאה למען ביצוע פעילות כלשהי, מסדר שמי שיזכה במכרז (שלרוב נדרש בחוק) יהיה גורם ידוע מראש. אותו גורם יודע כמובן למי תודה ולמי ברכה - ודואג למי שסידר לו את התקציב.
לא תמיד מדובר בהחזר חלקי של הרווח: לפעמים מדובר בהבטחה לג'וב עתידי אחרי הפרישה מהמשרה הנוכחית, לפעמים מדובר בהעסקה של בן משפחה, לפעמים מדובר בטובות הנאה אחרות, אבל התנועה של הכסף היא תמיד מהכיס הציבורי (תקציב) דרך מכרז תפור (או בנושאים פטורים ממכרז, ששם בכלל הכל פרוץ) אל גורם פרטי - וממנו, בדרך לא דרך, אל עובד הציבור או ה"מחליטן" המיטיב.
עד כמה זה נפוץ? על כך אוכל להעיד מניסיוני האישי. פעם עלה בי רעיון לפרויקט כלשהו, שהיה מעלה את קרנה של מדינת ישראל בתחום ספציפי מאוד. כיוון שכך, חשבתי שיש עניין להציג את הפרויקט בפני גורם ממשלתי מאחד המשרדים שאפשר שיתמכו בו. הפגישה עם ראש האגף בירושלים נקבעה ליום ט' באב (כלומר, השבוע לפני עשר שנים בדיוק). בדיעבד הבנתי שהיה זה במכוון, כדי ש"ניהנה" מפרטיות.
הצגתי את הרעיון, וכן את השותפים הפוטנציאלים בו, ולשמחתי הוא התקבל בהתלהבות. למרבה הצער השמחה הייתה קצרה: הגורם הבכיר הסביר שאין לו בעיה לאשר את התקציב הנדרש, אבל שמאחר שהוא לקראת סיום כהונתו בתפקיד ראש האגף ויוצא לאזרחות, הוא מצפה להיות מועסק כיועץ חיצוני לפרויקט, בשכר של כך וכך שקלים לחודש... ממש כך, בגלוי ומעל לשולחן - בלי להתבלבל ובלי להתבייש.
יצאתי מהמשרד, וכדי להירגע עצרתי לקפה במרכז הקניות הסמוך. בנסיבות אחרות אולי הייתי מתלונן, אבל במקרה הזה חששתי שמא אם אעשה כן יבולע למכר שסידר את הפגישה בין אותו בכיר לביני.
מדובר בסיפור קטן, שבמקרה יצא לי להיתקל בו באופן אישי (וממילא חלה עליו כבר התיישנות), אבל הסיפורים הללו מתרחשים מדי יום, כמעט בכל נקודת ממשק בין כספי ציבור לגורמים פרטיים.
פריימריז רעילים
אודה שאין לי דרך למדוד את נזקיה הכלכליים של השחיתות, אבל את השלכותיה רואים בכל פינה. רק תבדקו כמה מהפוקדים הבכירים (שם יפה לקבלני קולות) למפלגות השונות שמקיימות פריימריז הם אנשי עסקים פרטיים: בעלי חברות בנייה, הפקה, כוח אדם ועוד.
לכאורה אין בזה פסול - מותר להיות גם בעל עסק וגם פעיל פוליטי, נכון? רק שאחר כך מתברר שההוא שתרם כך וכך, ו/או פקד כך וכך, זוכה בכל מיני תקציבים או בג'וב נחשק – לא תמיד עבורו, לפעמים לבן או בת הזוג, לפעמים לילדים. רבות הדרכים לעקוף את החוק (לפעמים כדי למנוע לזות שפתיים ממנים הנבחרים זה את אנשיו של ההוא - ולהיפך... תודו שזה מקסים).
אין בכוונתי להאשים בשחיתות דווקא את הממשלה הזאת, שכן הכלל מאז ומעולם היה שמי שקרוב לצלחת אוכל ראשון. במה כן אשמה הממשלה? בכך שהיא הוציאה את השחיתות מהמחשכים – לא כדי לבערה, אלא כדי לנרמל אותה, מה שנקרא “מהמקפצה".
אז את הנשק הכלכלי הישיר לקופת המדינה אפשר רק להעריך, אבל הנזק לנורמות המוסריות שלנו כבר קיים: במציאות שבה “כל אחד עובר, חוטף, קולע לו זר", ניתנת לגיטימציה (לכאורה כמובן) לאי־תשלום מס אמת, נחלשת הרוח היזמית שיודעת שלא מספיק רק רעיון – אלא צריך גם קומבינה, ואנשים הגונים נדחקים ממעגל העסקים.
במציאות ביטחונית כמו שלנו נתונה דאגתנו לרוב לנושאים אחרים, אבל אולי משום כך ראוי שנזכור לקח היסטורי חשוב: אין אומה קורסת בשדה הקרב, אלא אם נרקבה קודם מבפנים.
התרעות פיקוד העורף