השנאה מבעבעת בינות לסדקים - ויש מי שידעו לנצל אותה

השבוע ציינו את ט' באב, והלקח הנלמד מיום זה לא נועד רק לצורך הלקאה עצמית. הוא נתון שכדאי להתייחס אליו. יש כאן בישראל הצלחות רבות, אבל יש כאן גם זיכרון היסטורי שחוזר על עצמו. כי מי שחושב שלצעוק "אני צודק" מקדם אותנו בחוסן הלאומי – טועה.

---

עכשיו יקומו ויאמרו שזו ביקורת מחלישה, ושאין מקום להדהד את דבריו של טרוריסט שניצל בנס מהתנקשות ישראלית אי־אז בשנות ה־90. לכל אלה יש להשיב כי חברה חזקה אינה מפחדת להקשיב גם לגרוע שבאויביה, אינה חוששת מביקורת, ועומדת איתן על מה שחשוב לה. להתעלם או להתנגד כי זה מחליש? לצאת מול אנשיך שלך החושבים אחרת ולהפוך אותם ללב העניין? תקשיבו למשעל - ותזכרו את ט' באב.

אספסיאנוס, מוחמד ומשעל ראו בנו משהו שגם אנחנו מבחינים בו, אולם מסרבים להאמין כי הוא נכון. מעניין מה יגידו עלינו בעוד כמה מאות שנים. האם למדנו משהו בכלל?

השנאה המבעבעת בינות לסדקים החורצים את החברה הישראלית היא ותיקה מספיק, והופכת אישית מיום ליום. משכך, היא משרתת פחות את המטרה, ומקדמת את היסטוריית החורבן, בדיוק כמו בט' באב, בדיוק כמו התקופה וההכנות שלפני השבת השחורה.

אתם מצליחים לדמיין לעצמכם שכל כותב ייתן עשר שורות לכותב מהעמוד הבא? זה שחושב הפוך ממנו, בתנאי שיפרגן לכתיבתו ויתדיין עימו בצורה עניינית? חלק יאמרו שזו תמימות, שקשה כיום לשאת מישהו שחושב אחרת. הביחדנס פס מן העולם, והאחדות כבר לא מוכרת.

ועדיין, תחשבו לרגע כי מה שמפריד בין עולמות שלמים, תפיסות עולם קיומיות, הוא עמוד אחד בעיתון. כמה קצר וקל, כמה עמוק ונדרש. העיתון מתחלק, כמו כל המדיה התקשורתית לאחרונה, לשלוש קבוצות. המוטרדים, והם רבים; הפסימיים, החושבים שהחורבן בפתח; והאופטימיים, שמאמינים כי מדובר בתיקון והתעצמות מתוך השבר.

אני משתדל להיות ריאלי, לתמרן בין שתי הקבוצות האחרונות, ובד בבד להקשיב טוב־טוב לאויבינו מסביב, לעמיתינו מעבר לים, ולכל מי שמדבר עלינו. לכולם יש מה לומר, וכולם מרכיבים את הפאזל השלם.

עיוורים ונוקמים

בשבוע שבו ציינו את ט' באב, לגיטימי לדבר על שנאה – רגש שונה משאר הרגשות. מחקר התחושות ומדעי האושר שפרצו לחיינו בשנים האחרונות הביאו גם את העיסוק בשנאה ובפילוג בקרב חברות. השנאה היא רגש קשה, היא אינה קונסטרוקטיבית, וקשה לצאת ממנה. היא מבטאת ייאוש, וזאת בשונה מרגשות אחרים כגון חיבה, אמפתיה, כעס ועוד. אין תקווה בשנאה, ואין מה להשקיע במישהו שאני שונא. הוא לעולם לא יהיה כמוני.

השנאה יכולה לצבור מומנטום, וקשה למתן אותה, היא מנתקת כל אפשרות לתקשורת. הרי אין לי באמת מה לדבר עם הבבון הזה, ואין לי מה לשתף פעולה עם האליטה שחושבת עצמה לשלטת. וכך שלטון החוק הופך לשלטון הרוב, וכך הרוב הופך לעיוור ולנוקם, במי? לך תדע.

"מילים לא אומרות מאום", כתב שלום חנוך, ששר גם את "מחכים למשיח". אני מציע לנו להיכנס לבתים בחוגי בית, ולא לחכות לאף אחד. עייפות הציבור מובנת, וכולנו בתוכה, אולם היא מסוכנת מאוד. השארת הזירה לטייקוני התקשורת והקיטוב, לקומץ נבחרים שלא הייתי נותן להם לנהל סופרמרקט, או ההמתנה לבג"ץ – כל אלו מהלכים צפויים, שעליהם דיברו אויבינו בעודם מתדלקים את האופנועים שחצו את הגדר לבארי. אלו שישבו בבינת ג'בייל וחפרו מנהרות. אלו שדיכאו את ירושלים מטעם הרומאים.

את דברי הימים אנחנו כותבים עכשיו, ולא אנחנו הם אלה שיקראו אותם בעתיד. אבל אם נמשיך באותה הדרך, ללא מאמץ אמיתי ואמיץ למשהו אחר, אז כמו שאמר אלברט איינשטיין – נקבל את אותן התוצאות. התוצאות שעליהן דיברו ח'אלד משעל, הנביא מוחמד ואספסיאנוס. אז שובו אל הבתים וקיימו חוגי בית. תפתיעו את עצמכם. רוקנו את הצמתים ושכנעו את ההמונים. הביאו רשימות ושמרו על הדרך למרחב המוגן פנויה לגמרי.