50 ימים חלפו מאז. אם אתם סבורים שמשהו בסורוקה זז מאז, אתם טועים. ההרס נותר כפי שהיה. עבודות שיפוץ לא החלו. תוכניות שיפוץ לא תוכננו. תקציב לא הוקצב. שום דבר לא זז. אז נכון, זה בית החולים המרכזי של הנגב, האזור הגדול בישראל. 40% ממיטות האשפוז שלו נפגעו. 20% מחדרי הניתוח הושבתו.
במדינה מתוקנת, זה אמור להדיר שינה מעיני המערכת כולה. במדינה שאינה שרויה במצב ריקבון מתקדם, שבו שרויה ישראל, הממשלה מתכנסת לישיבה מיוחדת בסורוקה. ראש הממשלה מורה על הקמת צוות מנכ"לים, בראשות מנכ"ל משרדו, ומקציב להם שבועיים להגיש תוכנית שיקום מואצת. במקביל, שר האוצר מורה להעביר כמה מאות מיליונים, "על החשבון", לרשות בית החולים כדי שהתוכניות והעבודות יחלו מיד, בלי להמתין לאישורים ולבירוקרטיה.
בישראל, שנת 2025, כל זה לא קרה. סורוקה הוא פצוע שהופקר בשטח, מדמם. תושבי הנגב, שסבלו מקיפוח ואפליה בכל הקשור לשירותים רפואיים עוד הרבה לפני הטיל האיראני, נאלצים לסבול יותר. חלק מהפעילות עברה למרתפים ומקלטים. בפתחיהם, משתרכים תורים ארוכים. טיפולים שאינם דחופים וניתוחים אלקטיביים נדחים למועד לא ידוע. ואין פוצה פה ומצפצף.
דנילוביץ' כבר דיבר עם כל ועדות התכנון, האזוריות והמקומיות, סיכם על "מסלול ירוק" לאישור מהיר של תוכניות השיקום, אבל שום דבר לא באמת זז. לפקידי האוצר יש הרבה רצון טוב, גם במשרד הבריאות מבינים את הסיפור, אבל אין בעל בית. אין מי שיקים "שולחן עגול", ידפוק עליו, ימנה כמה מינויים ויכשיר כמה מסלולים.
צוות מנכ"לים? מספיק להעיף עין על המנכ"לים של הממשלה הזו כדי להבין את הבעיה. מזל שיוסי שלי ממאיס אותנו עכשיו גם על האמירותים. תארו לעצמכם שהוא היה עכשיו מנכ"ל משרד ראש הממשלה. בסורוקה היו מעדיפים עוד טיל איראני. מי שממלאת את מקומו של שלי כממלאת מקום המנכ"ל במשרד רה"מ היא דרורית שטיינמץ. תכונותיה הבולטות מתמקדות בעיקר בריצוי גחמותיה של הגברת. מה לה ולסורוקה.
אז בית החולים הגדול היחיד בנגב הופקר. תושבי הנגב, שתוחלת החיים שלהם מלכתחילה נמוכה מזו של תושבי המרכז, מופקרים. הם לא מעניינים איש. סורוקה זה מוסד שתפקידו להציל חיים. כרגע, הוא כשיר פחות למשימה הזו. כנראה שחייהם של תושבי הנגב זולים מאלה של תושבי המרכז או יו"ש. אבל זה לא רק הנגב. מצבם של תושבי הפריפריה בישראל לא משתפר בעשורים האחרונים, אלא להפך. הפערים מעמיקים. זה משפיע גם על המצב החברתי, על ההסללה בצה"ל, על הבריאות הכללית של החברה.
אנחנו חיים בימים נוראים. לאנשים האלה אין לב, אין מצפון, אין מוסר, אין ערכים בסיסיים מהסוג שהיהדות הנחילה לעולם כולו. אין להם צלם אנוש. הם נהנים להתעלל במשפחות האומללות בתבל. הם קוראים בקול, כמעט בעליצות, מה שפעם אי אפשר היה להעלות על הדעת. הם ייכנסו איתך לוויכוח ארוך כדי להוכיח שאין הבדל בין חטופים לשבויים, הרי גם אלה וגם אלה לא ישנים בבית, נכון? הם בידיו של אויב כלשהו, נכון? נו, אז מה ההבדל?
הם חוזרים על ההבלים הללו גם כשהם יודעים שעצם האמירה הזו גורמת כאב עצום למשפחות. אבל זה אפילו לא מדגדג להם את קצה ה־D9, שבאמצעותו בינתיים מזרבבים את עזה. אתה שואל את עצמך איך הגענו למצב הזה? מי הביא אותנו אליו? התשובה ברורה. מי שהפך את השקר לגאווה, את הספין לכלי עבודה, את ההתחמקות מאחריות לאומנות מודרנית ואת הכאוס לדרך חיים, לא אמור להתבייש כשהוא מתעלל במשפחות של חטופים. להפך. הוא מתגאה בזה. הוא יתעלל כמה שהוא רוצה, ועוד מהמקפצה.
כששואלים את תומכי נתניהו מה עוד צריך לקרות כדי שאפשר יהיה להכריז על ניצחון בעזה, אין תשובה ברורה. זה דומה ל"גרסה מתפתחת" של חשוד בחקירה. ינון מגל אמר לי השבוע ש"חמאס צריך להיכנע". אחרים אומרים ש"הם לא צריכים להיות שם". יש כאלה שסבורים שצריך לנקות את עזה מפלסטינים. ככה פשוט. יש כאלה שאומרים "צריך להמשיך ללחוץ עד שנשמע את הקנאק".
ארגוני טרור ג'יהאדיסטיים לא נכנעים. אין חיה כזו. זה לא בתפריט. זה לא בתוכנה. ארה"ב כבשה את אפגניסטן כולה. טליבאן נכנע? לא. דאע"ש הוכה, נדחק, הצטמק, אבל מעולם לא נכנע. גם לא אל־קאעידה. גם לא האחים המוסלמים בתצורותיהם הטרוריסטיות. גם חמאס לא נכנע אף פעם. גם לא אחרי חומת מגן ביו"ש. הוא מצטמק, נחלש, יכולותיו נגרעות או אפילו מחוסלות, אבל הגחלים לוחשות. הוא שם. זהו אופיה של מלחמה בטרור אידיאולוגי שנטמע באוכלוסייה תומכת. אפשר לנצח בה, אבל זה לא בקנאק. זה במאבק ממושך, סיזיפי ונחוש.
תארו לעצמכם שב־8 באוקטובר, כשעוד לא גמרנו לספור את הגופות ועוד לא גמרנו לטהר את הקיבוצים ועוד לא גמרנו להרוג את הנוח'בות, היו מגלים לנו שזו תהיה תמונת הסיום: 60 אלף פלסטינים הרוגים. כל צמרת חמאס, גם חוץ וגם פנים, מחוסלת. דף, סנוואר, מרוואן עיסא, מחוסלים. גם הניה. כל המנהיגים, כל המפקדים, כל סגניהם, כל ממלאי מקומם. כל דרג הפיקוד, מרמת המח"ט ועד רמת המ"כ. וגם המחליפים שלהם. ומחליפי המחליפים שלהם. והיו מראים לכם את רצועת עזה כפי שהיא נראית היום. הרוסה לחלוטין. לא ראויה למגורים, לא ראויה למאכל אדם. האם הייתם רואים בזה ניצחון? ברור שכן. ולא רק אתם. גם אנשי ימין מובהקים היו סומכים את ידיהם על הניצחון הזה.
אלא שעם האוכל, בא התיאבון. בן גביר צריך בידול מסמוטריץ', שצריך בידול מבן גביר, בעוד נתניהו חייב ליישר קו איתם בכל מחיר. שאלה נוספת: מה עדיף, תמונת הסיום שתוארה להלן והחזרת החטופים, או תמונת הסיום שתוארה להלן בתוספת עוד כמה מאות פלסטינים הרוגים, אבל אובדן החטופים? איזו תמונה הייתם בוחרים? את הראשונה, נכון? מה כבר משנה אם בעזה נהרגו 60 או 62 אלף עזתים? הרבה יותר חשוב זה להחזיר הביתה את האחים והאחות שלנו שהופקרו על ידי המדינה, שגוועים עכשיו במנהרות חמאס. ממשלת ישראל בחרה באופציה השנייה. בחירה שמעידה על פשיטת רגל כללית. זוהי בחירה רקובה, פאשיסטית, כהניסטית. היא הופכת אותנו למדינה מצורעת וגורמת לנו נזק עצום, גדול בהרבה מהתועלת בהמשך החרבת הרצועה. נזק שייקח שנים לתקן, אם בכלל ננסה לתקן אותו. אם יהיה מי שישאף לתקן אותו.
מאז היווסדה, ישראל יוצאת למלחמות או למהלכים אסטרטגיים מסוכנים או שנויים במחלוקת בהתקיים שני תנאים מצטברים: הסכמה לאומית רחבה היא התנאי הראשון. המלצת הדרג המקצועי (בכירי מערכת הביטחון) היא התנאי השני. במקרי קיצון, אפשר להסתפק רק בתנאי אחד משני אלה. במקרה של "כיבוש עזה", אף אחד מהתנאים לא מתגשם. אין הסכמה לאומית, ואין המלצה מקצועית. ובכל זאת, נתניהו משתעשע עם הצעצוע הזה, שקנה במיוחד עבור הכהניסטים שהשתלטו על ממשלתו. אלא שהצעצוע נרכש מכספנו ואנחנו עלולים לאבד עליו שליטה. הוא עלול להפוך לצעצוע מהגיהינום.
חמאס כבר מזמן לא מהווה איום ביטחוני ממשי על ישראל. על פי ההערכות, נותרו בידיו כמה עשרות רקטות, במקרה הטוב 100. גם מספר הקלצ'ניקובים לא קרוב למה שהיה, בסביבות רבבה פלוס־מינוס. פעילים לא חסרים לחמאס, כי כל נער עזתי שיצטרך לבחור בין למות מרעב או מהפצצה או ממחלה באוהל קרטון או ניילון ליד סבתא, או למות מות שהידים בשירות חמאס, ילך על האופציה השנייה. אז למה המלחמה נמשכת? גם על השאלה הזו הם מתקשים להשיב. הרי מול אויבים חזקים בהרבה, המהווים סכנה מוחשית בהרבה, סגרנו עניין במהירות. חיזבאללה ואיראן לא נדרשו להיכנע, או לצאת לגלות, או להתפרק מנשקם. למה דווקא עזה, המקום האומלל בתבל שחווה חורבן מוחלט? התשובה ברורה: כי בעזה אפשר להתנחל, וכי ככה בן גביר וסמוטריץ' רוצים.
נתניהו, שבוי בידי הקיצונים בממשלתו, מנהל את מערכת עזה ללא אסטרטגיה, תוך שהוא מקפיד לעשות את כל השגיאות האפשריות, בזו אחר זו, ואחר כך גם לחזור עליהן פעם נוספת. ספין רודף ספין, רעיון עוועים רודף רעיון עוועים. ה"סיפוח הביטחוני" וה"עיר ההומניטרית" וה"ריביירה בעזה" וכמובן ה"הגירה מרצון". היה ברור שרפיח זה הגיים צ'יינג'ר, אחר כך פילדלפי, אחר כך ציר מורג, אבל אחר כך הגענו למצב הנוכחי בו אין כבר במי להילחם, אין את מי להרוג, למעט את חטופינו. בעולם, מעמדה של ישראל גבוה רק מזה של קוריאה הצפונית. זה עלול לפגוע אנושות בכלכלה, בתיירות, בכל מה שנותר מהמותג שלנו. אבל העיקר שהבייס הכהניסטי מרוצה.
נתניהו יודע שהוא במלכוד. הוא מבין את התסבוכת. הוא מנסה לצאת מסיפור עזה וגם לצאת גבר, אבל זה לא מסתדר. טראמפ מתחיל לאבד את סבלנותו. גורם המעורב במתרחש מספר: "ביבי יודע שהוא שוקע בבוץ. הוא מנסה להיאחז בכל קש מזדמן ומגדיל את סכום ההימור פעמיים בשבוע, במקום לחתוך. הדינמיקה בינו לבין טראמפ מזכירה את שני הבריונים של כיתה ז' בהפסקה. מי יוצא יותר גיבור, מי יוצא יותר בריון. זה בעיקר מפחיד, כי כרגע לאף אחד אין תוכנית".
הרמטכ"ל זמיר עשוי מחומר קשיח. הוא לא יישבר. הוא הבין כבר מזמן עם מי יש לו עסק. הוא מכיר את מצבו האמיתי של צה"ל. את השחיקה בקרב הלוחמים, בקרב המילואימניקים, וגם בכלים עצמם. את הצורך הדחוף ברענון, התארגנות מחדש, טיפול בכל מה שדורש טיפול אחרי מלחמה של שנתיים. הוא יודע שאין בעזה תמונת ניצחון ושהלוחמים השחוקים רודפים אחרי הרוח.
זמיר הבין את כוונותיה האמיתיות של הממשלה, כשהתברר לו שרעיון "העיר ההומניטרית" לא הובא כשלב א' בתוכנית סדורה של "היום שאחרי", אלא במטרה להקים בעזה את מחנה הפליטים הגדול והנורא בעולם, כדי לזרז את יציאת העזתים. הבעיה היא שאין לזה סיכוי. אין מי שיקלוט את העזתים ועד שהם ייצאו, סביר להניח שיתרחשו שם אסונות הומניטריים שיהפכו אותנו לפושעי מלחמה. אחר כך בא רעיון כיבוש עזה, ובין לבין דובר על סיפוח. זמיר יכול להאשים רק את עצמו ברעיון הסיפוח, כי הוא העלה פתרון של "סיפוח ביטחוני" בפרימטר ובתוחמת הצפונית. הוא לא התכוון לסיפוח מדיני אמיתי, כלומר החלת החוק הישראלי. אלא שסמוטריץ' התנפל על זה כמוצא שלל רב, ואת האבן הזו, שהושלכה לים, כבר אי אפשר להוציא.
כשבכירי לשכת ראש הממשלה, קודש הקודשים שאין למעלה ממנו, עובדים עבור קטאר בעודם חשופים לכל סודות המדינה, אין שום מילה מתאימה בעברית לתאר את המצב הזה. לא צריך להיות בכיר במוסד כדי להבין שקטאר ערכה גיוס מקורות בתוך לשכת נתניהו, בהצלחה רבה. תארו לעצמכם שלמוסד היו בתוך הלשכה של חמנאי בכירים שמקבלים ממנו משכורת. אז ככה.
פלדשטיין, ששיתף פעולה עם חוקרי השב"כ והמשטרה באופן מלא, הביא איתו אוצר בלום של סיפורים ותיאורים, חלק גדול מהם מגובה בוואטסאפים, תזכירים וראיות נוספות. כך, למשל, סיפר איך הוזעק לילה אחד לקריה על ידי אחד האנשים הכי קרובים לנתניהו. הם ישבו במכוניתו של פלדשטיין, לאחר שהבכיר יצא במיוחד מ"הבור". הבכיר הקריא לפלדשטיין רשימת שמות ושאל אותו אם הוא מכיר מי מהם.
מה תעלה הפרשה הזו בסופו של דבר, אין לדעת. בניגוד לפרשת הדלפת המסמכים ל"בילד", שכבר הניבה כתבי אישום, קטארגייט רובצת באזור דמדומים לא ברור מבחינה חוקית. אבל בהתעלם מההיבט הפלילי, כל ישראלי צריך לשאוף שהכל ייצא החוצה. ככל שאני מתרשם, רק קמצוץ ממה שסיפר פלדשטיין בחקירותיו פורסם עד עכשיו. אין מקרה מובהק יותר לצורך של "זכות הציבור לדעת" את גודל הריקבון שפשה בצמרת השלטון. האם יש בעולם ראש ממשלה אחד שלא היה מפטר מיד את היועצים החשודים בעבודה עבור קטאר, תוך כדי עבודתם בלשכתו ובמהלך מלחמה? האמת שכן. קוראים לו נתניהו.
התרעות פיקוד העורף