המכתב השני, שכותרתו "המדינה מתדרדרת למשבר כלכלי חמור ושר האוצר נעלם", הגיע מח"כ ולדימיר בליאק (יש עתיד), מרכז האופוזיציה בוועדה. הופעתו האחרונה של בצלאל סמוטריץ' בוועדה הייתה ב־13 בינואר 2025. מאז - מרכבות גדעון דהרו ברחבי עזה, פרצה מלחמה עם איראן, החות'ים ממשיכים לתקוף, תקציב הביטחון התפורר, וסמוטריץ' התאדה.
שר האוצר התבקש לדווח לחברי הוועדה על מצבנו האמיתי - ויש על מה לדבר. תקציב הבלוף ל־2025, שאושר במרץ השנה בהיקף של 619.6 מיליארד שקל, רלוונטי בערך כמו המגעים לשחרור החטופים. אבל השר עסוק בתוכניות המשיחיות לסיפוח עזה, כי ההתיישבות בגוש קטיף קטנה עליו.
מאז שהבטיח שגרגיר מהסיוע ההומניטרי לא יגיע לחמאס, הוא לא מפסיק לשפוך עליהם מאות מיליוני שקלים. השבוע התברר כי בהנחייתו נערכים באוצר לאיתור 3.7 מיליארד שקל נוספים כדי לממן סיוע ארוך טווח לעזה על חשבון תקציב 2025.
סמטוריץ' הזחוח מזמן כבר אינו סופר את הוועדה, וגם אין לו סיבה. ועדת הכספים הפכה לוועדת הכזבים ולקופה הקטנה שלו. אף אחד כבר לא סופר אותה. אפילו הבנקאים התעלמו מזימונם השבוע לדיון בוועדה שעסק בפגיעה בדירוג האשראי של משרתי מילואים. הוועדה תהפוך מעתה לחותמת גומי של האוצר ותהיה זרוע הביצוע של הממשלה. ועדת הכספים לדורותיה פיקחה על משרד האוצר ועקבה אחרי יישום מדיניות הממשלה. ברגע שהוא סוטה מהקו, שר האוצר נדרש להסברים.
כשיו"ר הוועדה החדש כפוף ישירות לנתניהו, שנסחט על ידי סמוטריץ', מילביצקי לא יוכל אפילו לנשום ללא אישור, גם אם יסבול מהתקף שיעול קשה. הוא יאשר כל בקשה, גם אם על הפרק תגיע בקשה להוספת מחלקת ספא למטוס כנף ציון. אם צריך, יאשר גיוס גדוד לוחמי מג"ב לאבטחת משפחת נתניהו. אם ירצו להסיט עודפי תקציב ממשרד המדע למשרדה של אורית סטרוק או לכספים קואליציוניים - לא תהיה שום בעיה.
אבל אין סיכוי שהוועדה תדון למשל במשבר המכסים עם ארה"ב ובחרם המשקיעים הזרים על ישראל. אפשר לשכוח מדיון על עתיד הסכם הסחר עם האירופים ועתיד ענף ההייטק. האם יש מצב שלסדר היום יצורפו השאלות - מדוע משרד האוצר לא העביר עדיין אפילו שקל אחד לקיבוץ ניר עוז? או: כמה תעלה לנו המלחמה במקרה של כיבוש מוחלט של עזה? ממש לא. אפשר גם לחלום על דיון בשיפור דירוג האשראי של המשק ולא בדירוג האשראי של משפחת נתניהו.
יו"ר ועדת הכספים החדש הפך ליו"ר סחוט, הנתון לחסדיו של נתניהו. גם מבחינת שר האוצר, ועדת הכספים הפכה לשקופה ואין סיבה לספור אותה. לכן אין סיבה שפיירברג או בליאק ימתינו לתשובה מסמוטריץ'. מאלי אקספרס הם כבר יקבלו תשובה מהירה יותר.
לתשובה יצא מוניטין של איש עסקים ההופך שכירים למיליונרים. הוא הפך את אייל לפידות, מנכ"ל הפניקס לשעבר, למיליונר, וכנ"ל לגבי ד"ר גדעון תדמור, יוסי אבו, מנכ"ל ניו־מד, גיל אגמון ושורה של שכירים בקבוצת דלק. הוא לא יהסס לפרוס את חופת הזהב גם לגבי משה לארי, כשיחליט לעזוב את הבנק.
כי חוק שכר הבכירים האנכרוניסטי מגביל רק את שכר הבנקאים, אך לא את שכרם של אלה הכפופים להם, המנהלים את חברות כרטיסי האשראי או את החברות הבנקאיות בחו"ל. כך יוצא שמי שנושא באחריות עליונה לניהול הבנק, מרוויח לעיתים מחצית משכרו של מי שכפוף לו. זה אבסורד משווע שאינו מקובל בשום מערכת פיננסית או עסקית בעולם. למה? כי ישראל סובלת מקדחת הפופוליזם שבה הצלחה היא כישלון. אם אתה לא בצד הנכון של המחנה - "הלך עליך".
חוק שכר הבכירים, או כפי שהוא קרוי - "חוק תגמול לנושאי משרה בכירים בתאגידים פיננסיים", נכנס לתוקף בשנת 2016. היה מדובר בחוק שלא מילא את ייעודו, בטח לא בתחום הצדק החברתי. הוא מעודד בינוניות ולא הישגיות. אף שבבנק ישראל לא מודים בכך - החוק, שהינו מלא עיוותים, גרם נזק למערכת הניהולית בבנקאות, ההולכת ומתרוקנת מכישרונות וממוטיבציה.
החוק, שהתקבל בתקופת משה כחלון כשר אוצר, קבע תקרת שכר לבנקאים ומנהלי חברות ביטוח של 2.5 מיליון שקל לשנה. החוק היה מלא חורים, ולבד מהזרקת מנת הפופוליזם התקופתית כנגד המערכת הבנקאית, לא הייתה לו שום תכלית. להפך, הוא גרם נזק ויצר כמה אבסורדים.
בגלל החוק, במערכת הבנקאית למדו לחלק אופציות לעובדים ולמנהלים. זה בכיוון - אך לא מספיק. מנהלי ענף הביטוח השכירים כבר מצאו דרכים לעקוף את מגבלת השכר. כשהם מבצעים עסקאות מדהימות, כמו זו שבמסגרתה רכשה הפניקס מסוכן הביטוח איציק עוז 17.5% ממניות סוכנות הביטוח אגם לידרים ב־763 מיליון שקל, הם שואלים, ובצדק: "ומה איתנו?".
תרגיל חלוקת אופציות לבכירים בחברות בנות שאינן רשומות למסחר הוא דרך לעקוף את המגבלות. הנפקה בבורסה תעשיר את הבכירים הרבה מעבר למגבלות השכר. הכל חוקי, הכל כשר. כשבבנקים ובענף הביטוח שכר המנהלים מוגבל, בזמן שסקטורים פיננסיים אחרים משוחררים ממגבלה, הוואקום מתמלא.
ואכן, בשנים האחרונות נרשמה נהירה של מנהלי בנקים לשוק הפרטי. בנקאים בדימוס הפכו למיליונרים. אורי לוין, מנכ"ל בנק דיסקונט לשעבר, עבר לניהול קבוצת הבנייה תדהר, ויהפוך בקרוב למיליונר לאחר הנפקתה בבורסה. מנכ"לית הבנק שקדמה לו, לילך אשר טופילסקי, פרשה מניהול הבנק לטובת שותפות בקרן ההשקעות פימי, וכבר הפכה למיליונרית.
מחוויה פיננסית דומה נהנתה גם מנכ"לית בנק לאומי לשעבר רקפת רוסק עמינח, שעברה לתפקיד ניהול בכיר ב־Team8, המתמקדת בבניית חברות פינטק. וכאמור, כפי שנחשף השבוע ב"מעריב", המנכ"ל המצוין של מזרחי טפחות משה לארי - בדרך לעבור לניהול ישראכרט עם שכר הגבוה פי שלושה.
גם חברי הנהלה בכירים במערכת הבנקאית מצאו בשנים האחרונות את דרכם למיזמים פיננסיים חוץ־בנקאיים, בעיקר חברות פינטק, והרוויחו בענק. מגבלת השכר גורמת לנזק ניהולי, גם אם לא יודו בכך בבנק ישראל. היא משנעת כוח אדם טוב ואיכותי לענפים פיננסיים ללא מגבלות שכר.
אז נכון שיש מקרים חריגים כמו בבנק לאומי ובבנק מזרחי טפחות, שבהם המנהלים עושים ניסים ונפלאות למרות המגבלות, אבל זה זמני. מנהלים כמו משה לארי (שיעבור לישראכרט) או מנכ"ל בנק לאומי חנן פרידמן, ירוויחו הרבה יותר בחוץ, וכל יום נוסף שלהם בבנק הוא רווח נקי לבעלי המניות. נכון שהם לא רעבים ללחם, אבל המערכת חייבת לתגמל אותם בהתאם לביצועים.
מי שייהנו מהביצועים הם בעלי המניות בבנקים, שהם גופים מוסדיים המנהלים בשמנו את החיסכון ארוך הטווח. אבל אפשר להירגע. צריך להיות נאיבי מדופלם כדי לחשוב שבאווירה הפופוליסטית הנוכחית, כשממנים חשוד באונס ליו"ר ועדת הכספים בכנסת, משהו ישתנה. עם זאת, מעת לעת חשוב גם להציג את האמת הכלכלית מבעד למסכי העשן.
התרעות פיקוד העורף