נראה שישראל שוקלת את צעדיה הבאים בעזה כמי שעדיין שרויה במצב חירום מהסוג שוולצר מתאר. נדמה שהיא סבורה שמצבה מצדיק – אולי אפילו מחייב – פעולות חריגות בעוצמתן. מאמר שוולצר עצמו פרסם בדצמבר 2023, קיבל במידת מה את ההנחה הזאת: "תבוסת חמאס היא הכרח מוסרי, והיא דורשת קשיחות מוסרית שלא תמיד מעוררת הערכה", כתב. אבל כבר באותו מאמר הוסיף "אבל". המחויבות להמשיך את המלחמה עד להשגת יעדיה, קבע "אינה מחייבת להימנע מביקורת על האופן שבו הישראלים מגיבים למה שאפשר לכנות 'מלכודת הא־סימטריה'".
איך הגענו מ"הכרח מוסרי" לבעיקר "ביקורת"? נדמה שהתשובה ברורה: עברו כמעט שנתיים. מסיבות מובנות, ישראל מתנהלת כאילו ב־7 באוקטובר הזמן עצר מלכת, אבל העולם מביט בשעון. מסיבות מובנות, ישראל מתנהלת כאילו מה שהיה מובן, אפשרי ומתקבל על הדעת בשעה שהדם רותח, עודו בתוקף. אבל העולם שוב מביט בשעון. כאשר ישראל החלה במלחמה, לא עלה בידה לדבוק בדוקטרינה ההיסטורית המחייבת מלחמות קצרות. אפשר להצטער על כך, או לחפש את האשמים לכך, או להסביר למה זה קרה (יש לזה הסברים מגוונים). אבל כל אלה לא יפתרו לישראל את הבעיה שהיא צריכה להתמודד איתה כעת.
אני מאזין השבוע לסדרה ארוכה של ראיונות של הפיזיקאי לורנס קראוס עם מדענים וחוקרים שתרמו מאמרים לספר חדש שערך: "המלחמה נגד המדע". חלקם חוקרים ידועי שם: ריצ'רד דוקינס, סטיבן פינקר, ניל פרגוסון, ניק כריסטאקיס. הם עוסקים ברפלקציה, בעידן שבו נראה טבעי יותר דווקא מהלך של התבצרות. תשאלו: מי מנהל את המלחמה הכי מסוכנת נגד המדע? רוב ראשי האוניברסיטאות יאמרו: זה דונלד טראמפ ואנשיו, מכחישי החיסונים, מקצצי התקציבים, מכופפי המציאות. התגובה של אנשי האקדמיה הללו למתקפה תהיה התבצרות.
קראוס וכותביו מתעקשים על התבוננות פנימה. כן – המלחמה של ממשל טראמפ נגד האוניברסיטאות תוקפנית ואולי גם מסוכנת. אבל לא – אי אפשר להבין אותה בלי לזהות את אחד הגורמים לה: קהילה מדעית שיצאה מדעתה. המתמטיקאית אביגיל תומפסון כתבה מאמר לספר, וגם שוחחה עם קראוס. כמו במקרה של רבים ממרואייניו, גם בשיחה איתה עלה סיפור הקמפוסים האמריקאיים וישראל כדוגמה – תרצו, הוכחה - לכך שהקהילה המדעית יצאה מדעתה. "כשאתה מאפשר (למפגינים) להתנחל למשך שישה שבועות באמצע הכיכר, ואתה מאפשר להם לצעוד דרך כיתות, ואתה מאפשר להם לשבש מבחנים... זה לא חופש ביטוי".
לאוהד ישראל קל להזדהות עם מה שתומפסון אומרת. קל לומר: כן, אנחנו בעד החופש האקדמי והמדע, אבל הגיע הזמן שיעשו קצת סדר בקמפוסים. קל לומר: הגיע הזמן שהאקדמיה תפסיק להתבצר – ותתחיל תהליך אמיתי של רפלקציה. "ישנה התקפה חיצונית, וצריך להילחם בה", תומפסון אמרה. אבל זה לא פוטר את האקדמיה מחובתה לטפל גם בבעיה הפנימית. קל לומר את כל זה, כי במקרה של האקדמיה אנחנו במחנה המבקרים. קל להמליץ על רפלקציה כשאתה אחד מהמבקרים.
קשה יותר להמליץ עליה כאשר אתה במחנה המבוקרים. כאשר על המדינה שלך אומרים שהיא מרעיבה אוכלוסייה, כאשר על המדינה שלך אומרים שהיא מבצעת טיהור אתני. זה המקרה שבו האינסטינקט הוא להתבצר. שהרי, אתה מכיר את המדינה שלך. אתה יודע שצבאה אינו מבצע טיהור אתני. אתה יודע שמפקדיה עושים מאמץ גדול לשמור על חיי אדם. ואתה גם רואה את הצביעות, את המוסר הכפול, את ההיטפלות למדינה ספציפית.
דיוויד פרנץ', שכתב השבוע ב"ניו יורק טיימס" על מצבה של ישראל, הקדים וביאר: "אני רואה את האנטישמיות ואת הדעות הקדומות בקהילה הבינלאומית. כאשר 'אומות מאוחדות', הכוללות את קוריאה הצפונית, סוריה, רוסיה וסין, מגנות את ישראל יותר מכל מדינה אחרת בעולם (במידה משמעותית), אתה יודע שמדינת היהודים מובלטת במיוחד לעומת אחרים".
אבל פרנץ' לא עצר בזה. ואולי מוטב שגם אנחנו לא נעצור בזה. העובדה שטראמפ מקצץ בתקציבי מחקר חשובים לא פוטרת את האקדמיה מרפלקציה. העובדה שהעולם מתנכל לישראל לא פוטרת את ישראל מרפלקציה. אחד מיסודות הציונות הוא ההחלטה של יהודים להיות אחראים לגורלם. אחריות אי אפשר לממש בהאשמת אחרים במצבך המורכב. אחריות אי אפשר לממש בהטלת האשמה בגורמים שאינם בשליטתך.
בחינה מדוקדקת של מעשי ישראל לא בהכרח תוביל למסקנות שמבקריה היו רוצים שתסיק. הטענה איננה "המבקרים צודקים, ישראל עושה מעשים איומים". הטענה היא "המבקרים מסתערים, כדאי לבדוק למה עכשיו, ומה עשינו אנחנו שמאפשר להם להסתער כך". האם שרי ממשלה אמרו דברים חסרי אחריות שכמעט הזמינו את ההתנפלות? האם מדיניות ממשלתית לא מחושבת נתנה לחמאס הזדמנות להכות במקום שכואב? האם גרירת רגליים אפשרה לאויבים לשפר עמדות? ואפשר לשאול גם כך: האם מדיניות של התבצרות מול כל ביקורת, בלי לעצור לרגע של בחינה עצמית, עומדת ביסוד הקושי של ישראל להיחלץ מהמלחמה כשידה על העליונה?
את זה צריך לומר בגלוי: לישראל נוצר קושי להיחלץ מהמלחמה כשידה על העליונה. אחרי הצלחות מפליגות בלבנון, באיראן, ובאופן פחות מובהק גם ברצועת עזה, ישראל נתקעה בסמטה ללא מוצא נוח. אם תעמיק את המלחמה, היא תייצר תסיסה חברתית, תסכן את החטופים, תעמיס על עצמה עוד נטל כלכלי ותחריף עוד יותר את הבידוד הבינלאומי שהיא שרויה בו. אם תיסוג מהמלחמה, חמאס יגבה ממנה מחיר כבד בוויתורים ויחזור לשלוט ברצועת עזה.
אפשר להאשים את הממשלה וראשה במצב שישראל נמצאת בו כעת. זה מה שרוב הציבור בישראל חושב. אפשר להאשים את צה"ל במצב שישראל נמצאת בו כעת. זה מה שחושבים כמה משרי הממשלה ותומכיהם בימין. אז נניח שהסכמנו שהממשלה קיבלה החלטות לא נכונות – או שצה"ל לא נקט טקטיקה נכונה בקרב – האם זה ישפר את מצבנו מול חמאס? בדיוק כמו במקרה של הבידוד הבינלאומי שממנו סובלת ישראל, השאלה מי אשם היא שאלה חשובה, מסקרנת. אבל פתרונה לא יחלץ את המדינה מהסמטה.
6 באוגוסט 2025 הוא יום השנה ה־80 להטלת הפצצה על הירושימה. יום השנה ה־80 לתחילתו של עידן חדש, מסוכן. בעל הטור ג'ורג' ויל עשה את החשבון: 29,220ימים מאז השימוש הראשון בנשק גרעיני, ו־29,217 מאז השימוש השני. מנה, ואז שאל: "מה בהיסטוריה של האנושות, עתירת מעשי הטבח בשל כעסים שמונעים מכבוד, פחדים רציונליים ולא רציונליים ואינטרסים צבועים באידיאולוגיה, מרמז שלא יהיה שימוש שלישי בנשק הזה, ואז באחרים?".
אבל מה שברור לישראלי שעסק כל חייו בסוגיות של גרעין, לא בהכרח ברור לאמריקאי הממוצע. מכון המחקר פיו פרסם בשבוע שעבר את נתוניו של סקר חדש, שבו ביקש מהמשיבים להעריך אם הטלת הפצצות על הירושימה ונגסאקי ב־1945 הייתה מוצדקת או לא מוצדקת. פסק הדין, יש לומר, לא חד־משמעי. כשליש מהאמריקאים לא יודעים להשיב. כשליש (35%) אומרים שהטלת הפצצה הייתה מוצדקת. כשליש (31%) אומרים שלא הייתה מוצדקת. כלומר, מקרב בעלי הדעה, יש רק רוב קטן למצדיקים. כמעט שוויון של תומכים ומתנגדים להחלטה ההיא של הנשיא הארי טרומן.
שיפוט בדיעבד להחלטות מנהיגותיות הוא דבר מסובך. קשה לחזור בדמיון למה שהיה פעם, לשחזר במדוקדק את השיקולים בעד ונגד, להתנתק ממה שקרה מאז ההחלטה ועד היום. דוגמה מובהקת, שכולנו עסקנו בה בשבוע שעבר: ההתנתקות מעזה. קל לטעון היום, בדיעבד, שהחלטתו של אריאל שרון להתנתק מעזה הייתה החלטה לא נכונה. קל – משום שההתנתקות הייתה אמורה לפתור קושי, ומסתבר בדיעבד שיצרה קושי גדול יותר.
קל – אבל לא בהכרח נכון. שרון קיבל החלטה בתנאים מסוימים, ולא נשאר על כיסאו כדי לוודא שמימושה יביא לתוצאה המקווה. אולי – זה מה שרוב הישראלים חושבים – הוא קיבל החלטה לא נכונה. אולי – וזו השערה שראוי להקדיש לה לפחות הרהור, גם אם לבסוף מחליטים לדחות אותה – שרון קיבל החלטה נכונה שיורשיו (אהוד אולמרט, בנימין נתניהו, נפתלי בנט) לא ידעו להוציא לפועל.
הירושימה היא כמובן סיפור גדול הרבה יותר, וגם בחינתו במבט לאחור מחייבת הבנה של המציאות ששררה בעת קבלת ההחלטה. עם תום הקרבות של מלחמת העולם השנייה, 85% מהאמריקאים חשבו שנכון היה להטיל את הפצצה (לפי סקר גאלופ מאוגוסט 1945). עם הזמן, שיעור התומכים בהחלטה ירד. למה ירד? קודם כל, בגלל חלוף הזמן. רובנו לא היינו שם כשטרומן קיבל את ההחלטה. רובנו לא יכולים לנסות לשחזר בזיכרון את מה שהרגישו אזרחי העולם לקראת סופה של מלחמת העולם השנייה.
אבל ראו לאיזו אכזריות בני אדם מסוגלים בעצם ימים אלה, והכפילו את עוצמתה פי מאה – אכזריות של מדינות, של גנרלים, של חיילים, של מנהיגים. אכזריותם של הגרמנים ביחסם ליהודים, אכזריותם של היפנים ביחסם לשבויים, אכזריותם של החיילים הסובייטים ביחסם לנשים הגרמניות, אכזריותם של האמריקאים המטילים פצצות תבערה קטלניות על טוקיו. על בשרנו למדנו, רק לאחרונה, שיש דברים שקשה לדמיין במצב אחד – וקל הרבה יותר לבצע במצב אחר. שקשה להסכים להם במצב אחד – ואפשר לקבל במצב אחר.
בכלל, המבט לדעת הקהל האמריקאית בשאלת הגרעין עלול להטעות, כפי שכתבו בדיוק לפני שנה סקוט קגן וג'ינה סינקלייר. "אומנם חלה עלייה במידת ההתנגדות (לגרעין) לאורך השנים, אך רוב האמריקאים עדיין מביעים תמיכה בהתקפות משנת 1945, גם אם הם היו מעדיפים שייבחנו אסטרטגיות חלופיות". איך החוקרים הללו יודעים? כי גם הם ערכו סקר. והם לא הסתפקו בשאלות של בעד ונגד – צדק טרומן או טעה טרומן. הם בחנו באמצעות שרשרת של שאלות את "התמיכה באסטרטגיות חלופיות לסיום המלחמה". מה גילו? שהציבור האמריקאי כיום, כמו ב־1945, אינו מתנגד עקרונית לשימוש בנשק גרעיני בכל מצב. הציבור האמריקאי רוצה "לנקוט כל פעולה שנדרשת כדי לנצח במלחמה ולהציל חיי אמריקאים".
תיאור מפורט של המתודולוגיה שלהם יאריך מאוד את הסיפור שלנו, אבל בכל זאת משהו: את מי שהשיבו אחרי השאלה הראשונה ש"ארה"ב לא הייתה צריכה להשתמש בנשק גרעיני" (36% מהמשיבים, די דומה למה שהעלה הסקר של פיו בשבוע שעבר) החוקרים שאלו שאלת המשך. "ארה"ב הזהירה את יפן שהיא עלולה לחוות 'הרס מיידי ומוחלט' אם לא תסכים ל'כניעה ללא תנאי', אך ממשלת יפן מסרבת להיכנע. באיזו מהאפשרויות הבאות לדעתך צריכה ארה"ב לבחור?".
נזכיר: זו שאלה לאמריקאים שכבר אמרו שלא צריך היה לעשות שימוש בנשק גרעיני. מה קרה להם אחרי ששמעו קצת יותר פרטים? רק מחצית מהם (46%) דבקו בעמדתם. כלומר, ירדנו משליש מהאמריקאים שמוכנים לעצור ובלבד שלא להשתמש בגרעין, לבערך 15%. כי המחצית האחרת החלה להסס.
מסקנת החוקרים, אחרי עוד כמה שאלות, ושאלות על שאלות, בהירה למדי: "אין בציבור האמריקאי טאבו חזק נגד שימוש בנשק גרעיני". ובמילים אחרות: הרושם שיוצרים סקרים כמו זה של פיו עלול להטעות את הקברניט. במצב של מלחמה קשה, הציבור מוכן ללכת רחוק. הנה, זו מסקנה שישראלי שעיניו פקוחות יכול להזדהות איתה ולהבין אותה. זמנים קשים ואויבים רעים מקשיחים את הלב. זמנים קשים מאפשרים אמצעים קשים. סכנת ההתדרדרות, במדרון מוסרי או אסטרטגי, אורבת לכל.
התרעות פיקוד העורף