הם אכזריים, אטומים וערלי לב. אני סקרן לדעת איך הם היו נוהגים אם בן משפחתם היה כלוא במנהרות חמאס ומורעב למוות. מי שמוכנים לוותר על החטופים, לא ראויים להיות נבחרי ציבור. מי שמוותרים על חטופים, לוקים באטימות אישית ומוסרית.
במדינה שמגדירה עצמה "מדינת העם היהודי", קשה לדמיין אנשים חסרי חמלה קיצוניים כמו הפוליטיקאים שמוכנים שהחטופים יירצחו בדם קר. מאות משפחות בישראל נאלצות לחיות בצל זוועת הבלתי ידוע. אמהות חיות בסיוט כשבניהן מוחזקים בשבי - ונבחרי ציבור חיים בסרט.
השר בן גביר מקפיד להזדהות עם הסיסמה "מוות למחבלים", אך שוכח באופן שיטתי להזדהות עם החטופים החיים. במילים אחרות, הוא מתמקד במוות, לא בחיים. הצורך "להביס את חמאס" גובר אצלו על הצלת נפש יהודי, כאילו האויב חשוב יותר מהאחים שלנו בשבי.
בדיונים על עסקת שבויים, בן גביר מציב קווים אדומים נוקשים, לרבות התנגדות לכל הפוגה בלחימה, גם אם המשמעות היא אובדן סיכוי להציל חטופים. לדבריו, "צריך להמשיך בלחץ הצבאי עד לניצחון". אך מהו ניצחון כשמאות ימים חולפים, והחטופים קמלים תחת עינויים?
בן גביר, כמו אחרים בקצה הימני הקיצוני של הממשלה, מתנהל כאילו החיים עצמם הם נטל על מדיניותו. הוא יודע בעיקר לקשקש. כאשר משפחות מבקשות ממנו עזרה, הוא משיב בסיסמאות ריקות מתוכן. כאשר הציבור שואל "מה יעלה בגורל החטופים?", הוא משיב "חמאס לא יכתיב לנו תנאים" - אמירות הזויות, שמעידות לא רק על חשיבה סרת חמלה, אלא גם על חוסר רגישות. הוא שוכח שפוליטיקאי נבחן לא באויבים שהוא מכריע, אלא בחלשים שהוא מציל.
כך, באטימות מפחידה, סטרוק הופכת חיי אדם למכשול ולא ליעד. הקורבנות, במקום שיזכו בקדימות, הופכים לנטל שיש להימנע ממנו. דבריה יוצרים נתק מוחלט בין מוסר יהודי לחשיבה של פוליטיקאית רדודה. החטופים אינם "אחים למאבק", אלא "מחסום בפני הניצחון".
סטרוק לא נאבקת להחזרת החטופים. היא נאבקת נגד החזרת החטופים. וזהו קו אדום מוסרי. התנהלותם של בן גביר וסטרוק איננה רק כישלון פוליטי, היא שבר מוסרי. הציבור רשאי ואף חייב לדרוש מהם דין וחשבון. מנהיגים שמסוגלים לעמוד על דוכן הכנסת, ולשדר קור רוח מול סבל אנושי, אינם מנהיגים אמיתיים. הם לוחמים בעקרונות, אך מתעלמים מחייהם של אנשים.
החטופים אינם "בעיה". הם בני אדם. הם אחים. מי שלא מסוגל להבין זאת איבד את הזכות לדבר בשם העם. המסורת היהודית רואה בפדיון שבויים את אחת המצוות החשובות ביותר. הרמב"ם קבע כי "אין לך מצווה גדולה כפדיון שבויים". בגמרא במסכת בבא בתרא נכתב "פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולכסותם".
מפליא איך חובשי כיפות, שאמורים להיות אנשים מאמינים, מתבטאים באכזריות כשהם הופכים לפוליטיקאים חסרי לב ונשמה. דורות של יהודים מכרו רכוש, פרעו חובות, נשאו תפילות וצעדו דרך ארוכה, כדי לשוב ולהשיב את יקיריהם. היום, ביום פקודה, בוחרים נציגי הציבור לשתוק, להסיט מבט, או גרוע יותר - להפקיר את החטופים למותם.
לא מדובר בטעות בשיקול דעת. מדובר באידיאולוגיה מנותקת, שגויה ומסוכנת. אידיאולוגיה שמתנערת מיסודותיה היהודיים, ממורשת ישראל, מההיגיון האנושי הפשוט.
זו אינה מדיניות שקולה. זה עיוורון מוסרי. זו גישה שבה "המאבק בטרור" הופך למנטרה חלולה, שמכסה על כשל מוסרי עמוק, חוסר נכונות להילחם על הזכות הבסיסית לחיים, לחופש, לביטחון של אזרחי ישראל. כאשר מנהיגים מסרבים לצפות בתמונות קשות, כאשר הם נמנעים מלהיפגש עם משפחות חטופים, וכאשר הם מסתפקים בהצהרות קרות ומחושבות - הם לא אנושיים.
נבחר ציבור לא נועד רק לשבת ביציע. עליו להביט בעיניים, לא של יריבים פוליטיים, אלא של הורים ששומעים את ילדם זועק מהשבי. של אחים שמתחננים לדעת אם יקירם חי. של אמהות שחלומן הופך לסיוט מתמשך.
הם אינם לבד. יש עוד מי שבוחרים לשתוק - שרים, ח"כים ושומרי סף. שתיקתם אינה ביטוי לאיפוק, אלא לאדישות, ולאדישות יש מחיר. היא מנרמלת את הרעיון שחיי אדם הם חלק מהמשחק הפוליטי. היא מאפשרת להותיר את החטופים בשבי. שתיקה היא חותמת לשותפות בפשע מוסרי, כשהיא באה מבכירי השלטון ומנבחרי העם, היא מקבלת לגיטימציה - ומול זעקת המשפחות, היא צורמת שבעתיים.
מי שאינו רואה את פני החטופים, איבד את פניו. מי שמסרב לשמוע את קולם, אינו ראוי להשמיע קול בציבור. והפוליטיקאים הללו ממשיכים לשקוע בשתיקה ובהתקרנפות. הגיע הזמן לבחור לא בין ימין לשמאל, לא בין כניעה לניצחון, אלא בין רגישות לאטימות. בין חמלה והומניות לבין אכזריות.
התרעות פיקוד העורף