את סרט הזוועות שלח לי אחד מבכירי העדה הדרוזית בישראל, שהזהיר אותי מראש: “המראות קשים מאוד. נעשים שם פשעי מלחמה גרועים ביותר”. התמונות מזירת הדמים מרתיחות את הדם. מה הפלא שמאות מבני העדה הדרוזית בגולן ובגליל נהרו אל הגבול כדי לחוש לעזרת בני משפחותיהם.
לא קל להיות מיעוט במזרח התיכון, ובוודאי בסוריה. ישראל היא מדינת מיעוט במרחב הזה. שכניה המוסלמים – שיעים כסונים – לוטשים אליה עיניהם ונשקם מרגע היווסדה. לאכזבתם, היא יודעת להשיב מלחמה שערה, להוכיח מי החזק באזור. בסוריה, הדרוזים והעלאווים הם שתי קבוצות מיעוט שסובלות מרדיפת הרוב הסוני. מאז שהופל משטר אסד, בן העדה העלאווית, העלאווים נרדפים ומוכים. עתה הגיע תור העדה הדרוזית.
הדרוזים מעולם לא רצו מדינה משלהם. הם נחלקים בין לבנון, סוריה וישראל, ומבקשים לעצמם אוטונומיה דתית, שמירת אורח חייהם ויחסי שכנות טובים עם אוכלוסיית הרוב. בכל מדינה שבה הם חיים הדרוזים הם מיעוט גאה, נכון תמיד להגן על זכויותיו. ד”ר זיאד דבור, דרוזי ישראלי, שהוא פרמקולוג קליני, ניתח באופן חד את התפתחות העניינים בהר הדרוזים שהובילה לטבח ולמתח שעדיין נמשכים.
לדבריו, אל־ג’ולאני, שהכריז על עצמו כנשיא לתקופת המעבר בסוריה, נוקט משחק פסיכופתי שהמערב פשוט לא מבין. ראשית, הוא שלח את אותן מיליציות בדואיות לבצע טבח בסווידא, ואז הכריז “יש אלימות בין קבוצות! אני שולח את הצבא להשיב את השקט”. במקום לעצור את מבצעי הטבח, הוא שלח את צבאו לדכא את הדרוזים. ד”ר זיאד סיכם את קריאתו ב”אני מאשים”, לאמור: אל־ג’ולאני ביצע את הטבח, העניש את הקורבנות, יצר קטסטרופה – וזכה לברכה בינלאומית על כך ש”השיב את השקט” שהוא עצמו הפר. זו בדיוק שיטתו. והמערב מוחא לו כפיים, רואה בו "מנהיג אחראי”.
בישראל הלבטים ברורים. כאן משתעשעים במחשבה שאולי סוריה המפוררת, שנחלשה מאוד צבאית, תצטרף בבוא העת למעגל הסכמי אברהם. אנחנו הולכים שולל אחר מראית עין שמציג השליט החדש בדמשק, לשעבר איש דאע”ש רצחני, בתקווה שהוא מתון מקודמו. הטבח בדרוזים הסורים מוכיח כי לא כן הוא. אל־ג’ולאני הוא טרוריסט עטוי חליפה ועניבה, שליט מסוכן, הפכפך. אין לסמוך עליו. ואין לעבור לסדר היום על הטרור שהשליט בהר הדרוזים, טרור שגם אם ירד מהכותרות – עודנו נמשך. ישראל עשתה מאמץ לסייע לדרוזים בסווידא.
במרחב סביב מגנים בחריפות את מעורבותנו. בלטה בכך דווקא סעודיה. היא מעניקה תמיכה מוחלטת למשטר א־שרע ולהתנהלותו במשבר, כשהיא תוקפת את היחלצותה של ישראל להגנת הדרוזים בסוריה. באופן תמוה, מראות ההרג וההשפלה של המיעוט הדרוזי לא הובילו את סעודיה לבחון מחדש את גיבויה לנשיא סוריה מאז עלייתו לשלטון. נהפוך הוא. יורש העצר הסעודי, מוחמד בן סלמאן, בירך על צעדיו של אל־ג’ולאני בסווידא והביע ביטחון ביכולתו להשליט יציבות ולשמור על אחדות המדינה.
לפי מוסד ממר”י, המכון לחקר התקשורת במזרח התיכון, סיועה של ישראל לדרוזים נתפס בעיתונות הסעודית כמהלך של מדינת אויב תוקפנית המלבה סכסוכים שעלולים לזלוג למדינות אחרות. נטען כי ישראל “מנצלת את הסכסוך עם הדרוזים כדי להנציח את הפילוג בסוריה, להביא לחלוקתה, ולנגוס בשטחים סוריים במטרה להרחיב את שטחה”, ולפיכך “אין לצפות לשלום ממנה”.
מה שקורה בתוככי סוריה, מה שמתפרסם בתקשורת הסעודית והאחרת בהקשר זה, רק מגבירים את הספקות בעניין תקוותנו להרחבת מעגל הסכמי השלום – הן עם סעודיה והן עם סוריה. בכל מקרה, על ישראל להגן על העדה הדרוזית באשר היא, ולטפח את ברית האחים, או ברית הדמים עימה. לא נעמוד מנגד
התרעות פיקוד העורף