במקביל, במועצת הביטחון של האו”ם התקבלה החלטה ברוב מוחלט על נסיגה מיידית של ישראל מרצועת עזה. בן־גוריון, ששאף להותיר את רצועת עזה בידי ישראל, פעל בקרב הממשל האמריקאי כדי שבקשת ישראל לצרף את עזה לשטחה תתקבל. הוא עיכב את יציאת צה”ל מעזה למרות הלחץ הכבד שהופעל על ישראל מצד כוחות האו”ם שהיו אחראים על יישום ההחלטה. בינתיים, בישראל, עורר נושא הנסיגה מחאה גדולה והתעורר ויכוח פוליטי וציבורי בעניין.
למרות ההתנגדות בציבור וההתנגדות בממשלה ובכנסת, בן־גוריון יישם את הנסיגה, שהחזירה את רצועת עזה לידי מצרים. כעבור עשור הסתבר שלהסכמים ולהבטחות שניתנו לישראל על ידי ארצות הברית, ברית המועצות והאו”ם אין כיסוי – במאי 1967 סגר נשיא מצרים נאצר את מצרי טיראן לשיט ישראלי ובכך מנע את התנועה הימית לנמל אילת. במקביל, כוחות גדולים מאוד של צבא מצרים התפרסו בסיני בניגוד להסכמים.
כוחות האו”ם שהוצבו לשמור על השקט בין רצועת עזה לישראל על פי ההסכמים שנקבעו ב־1956 הסתלקו כהרף עין, וצבאות מצרים, סוריה, וירדן בסיוע עיראק התייצבו למלחמה כדי להשמיד את ישראל. כל זאת ללמדנו, שאולי יש צדק בדבריהם של אלה הטוענים היום שאסור למדינת ישראל להותיר את רצועת עזה ללא שליטה ישראלית, על בסיס הבטחות והסכמים שעם הזמן יהפכו להבטחות שווא. במשך שנים רבות שילמה ישראל מחיר דמים גבוה על הפשרות שעשתה בכל הקשור לניהול רצועת עזה. לכן הנושא מחייב עתה מחשבה אחרת, ובלתי מתפשרת. כי עם רצועת עזה אין פשרות.
התרעות פיקוד העורף