העקרונות שקבע הרמטכ"ל נראים שקולים וזהירים, אך הניסיון מלמד שבלחימה בשטח עירוני גם הזהירות הרבה ביותר אינה מצליחה להגן לחלוטין על חיי אזרחים וחטופים.
אין דרך מבצעית נטולת סיכון, ובמצב שנוצר לא נכון ולא ראוי לקחת סיכון. על פי התוכנית, כמיליון אזרחים תושבי עזה יפונו אל “מרחבים הומניטריים" שיוקמו במחנות המרכז ובמוואסי. בפועל, פינוי בקנה מידה כזה, בתוך פחות מחודשיים, הוא מבצע לוגיסטי, הומניטרי ומדיני כמעט בלתי אפשרי.
גם בתמרונים קודמים, עשרות ומאות אלפי תושבים נותרו במקומותיהם, חלקם מסיבות פוליטיות, חלקם מפחד או מחוסר יכולת לנוע. המשמעות היא שבכל קרב בלב העיר יהיו אזרחים בשטח, ולצידם, ואולי בתוכם, גם חטופים. ההבחנה בין אזרח, לוחם וחטוף בשטח צפוף כזה היא בלתי אפשרית, והסיכון טמון בכל פנייה ובכל בית.
אחת הדאגות בצה"ל היא שחלק גדול מהמחבלים של חמאס יצא עם האוכלוסייה. אם חמאס בוחר להסיג מחבלים החוצה, הוא יכול להסיג גם את החטופים, ולהחביא אותם עמוק יותר במערכות המנהרות בדרום הרצועה. התוצאה: הסיכוי להצלתם יורד פלאים, והם הופכים ליעד כמעט בלתי ניתן לאיתור.
גם אם ההשתלטות על עזה תושלם עד דצמבר 2025, כפי שמעריכים בצה"ל, המשמעות היא חודשים ארוכים של לחימה צפופה, ולאחריהם, שנים של החזקת השטח. חמאס לא ייעלם, הוא יעבור לשיטות גרילה, יטמין מטענים ויבצע פיגועים נקודתיים.
ישראל ניצבת בפני דילמה מוסרית מהמדרגה הראשונה. חטופים אינם “עוד יעד". הם אזרחים שנחטפו ביום שחור, והמדינה התחייבה להחזירם. ההיגיון הבסיסי מחייב שהחזרתם תהיה בראש סדר העדיפויות, לפני מטרות טריטוריאליות או הישגים צבאיים ארוכי טווח.
המשפחות מחכות חודשים ארוכים, והחברה הישראלית נושאת על גבה את הכאב והמתח. כל החלטה שמעמידה את חיי החטופים בעדיפות משנית, גם אם לא במוצהר, עלולה להותיר צלקת מוסרית שלא יהיה אפשר להסיר.
התרעות פיקוד העורף