טיול בנות | מרסל מוסרי

לא הצלחתי להבין מי משלם 10,000 שקלים ואפילו כפול ויותר לחופשה בת כמה ימים עם ארוחת בוקר, ארוחת ערב וכמה שירים של צוות בידור בבריכה (הם בכלל קיימים עדיין?). מהצד השני, כל הרשתות החברתיות מלאות בתמונות של קניונים עמוסים באילת וטיילת שקשה לעבור בה, כך שכנראה יש כאלו שיכולים להרשות לעצמם לשלם את המחיר הזה או לכל היותר לבקש הלוואה בשביל חופשה כזו. טירוף, אם תשאלו אותי.

השנה החלטתי להיות אמיצה ולא לרשום את גפן למחזור השלישי של הקייטנה בגן שלה. על תשעה ימי פעילות (לא כולל שישי) דרשו המארגנים מחיר מופקע של 1,500 שקל, כך שמ-1.8 ועד 1.9 היא איתי בבית. זה לא בגלל קמצנות, אביה היה משתתף כלכלית בזה לו הייתי מבקשת, רק בגלל הגרידיות הזו.

אנחנו עושות פעילויות יצירה, מבשלות יחד, מזמינות חברים ולפעמים אני מגישה לה את הטאבלט מציל החיים, עטוף בנייר מתנה. בשבוע שעבר ביליתי איתה את כל הבקרים, ואחרי הצהריים הגיעה בייביסיטר ואני יצאתי להרצאות וערבי הקראה ברחבי הארץ. התחלתי להרגיש את העייפות, השחיקה והשיממון הגדול בכל לילה כשנסעתי על כביש 6 בדרך לחריש.

באחד הלילות, בגלל עבודות בכביש שלא הסתיימו, עמדתי בפקק במשך 45 דקות. הנחתי את הסלולרי במתקן הייעודי שלו ונכנסתי אל האינסטגרם לצפות בסרטונים, גם ככה הרכב עמד, זה היה או זה או להירדם, ואם שוטר היה דופק על חלוני, אלו בדיוק הדברים שהיה שומע.

בזמן הנסיעה הם שואלים אותו שאלות, הוא תמיד מחייך אליהם, מכיר אותם וחלקם אפילו מזמינים אותו לבלות את הלילה בביתם. כמה פעמים אפילו יצא עם המון אוכל וגבינות שהכינו כל מיני מאמות שהוא פגש בדרכים. צפיתי בו מרותקת ומדי פעם הבטתי על הכביש, לוודא שלא הוסרו המחסומים והסוזוקי שלי היא היחידה העומדת בכביש 6, אם כי גם זה יכול היה להיות אחלה נושא לטור.

קינאתי כל כך כשראיתי אותו נכנס לכל מיני כפרים נידחים, מוצא מעיינות נסתרים, פושט את בגדיו וקופץ ראש לתוכם. אפילו הסגפנות שלו גירתה אותי, איך אחרי מסע בן עשרה קילומטרים בהרים, עוד התלבט בין שני אתרי קמפינג להקים בהם אוהל, האחד רצה 5 יורו והשני 7 יורו. התגריתי גם מהאוכל שהכין לעצמו ולמדתי קצת הישרדות כשרכש בפרוטות תריסר ביצים ואמר "אתם בטח לא מבינים איך סוחבים ביצים במסע כזה, פשוט מאוד, מבשלים אותן".

"וואללה", סיננתי לעצמי כשצפיתי בו מכבס ביד את בגדיו, תולה אותם מחוץ לאוהל ומתפלל שיתייבשו עד הבוקר. המחסומים הוסרו והנסיעה החלה. הרוח ההיא, שהייתה בי פעם, קוראיו הוותיקים של הטור הזה יודעים עליה, נכנסה בי שוב. הרי כשהייתי רווקה נהגתי לטוס לבד, למזרח, לאירופה ואפילו לארצות הברית.

לא רציתי שאף אחד יטוס איתי, מהסיבה הפשוטה שזה היה כובל אותי, לא נותן לי לגשת לאנשים ולדלות מהם את סיפוריהם, להתבשם בניחוחו של הפחד, של אי-הוודאות, ולפחד לעשות שטויות, לפעמים קיצוניות, מפאת "מה יגידו". רק לבד אהבתי, ולמעשה, גם עכשיו. נכון, לפני ארבעה חודשים טסתי עם גפן לחודשיים לתאילנד, אבל זה לא היה אותו הדבר, המסע הזה היה בשבילה נטו, תאילנד נשארה חלומית, לנצח תהיה כזו לדעתי.

אבל הלבד, המרסל, הלא להיות אמא, כל כך חסר לי. נשכתי את שפתיי והמשכתי בנסיעה. הגעתי הביתה, שילמתי לבייביסיטר ונישקתי את מצחה היפה של גפן. הרגשתי שאני רוצה לעלות על מטוס, לא היה אכפת לי לאן, וידעתי שהמחירים מאוד גבוהים עכשיו וידעתי שזה יהיה עם גפן, כי היא בחופשה, וגם כשאני אוזרת אומץ ונוסעת, כל המחשבות שלי נתונות אליה וייסורי המצפון גומרים אותי.

אז הכנתי לי נס קפה ואחרי שלוש שעות של שוטטות בכל מיני אתרים, הצלחתי לעקוף את המערכת הגזלנית ואת אוגוסט המרושע ולמצוא דיל לפאפוס בקפריסין, כולל טיסות, ב-5,000 שקל. שהפרייארים יפקדו את אילת.

בבוקר היא התעוררה. בישרתי לה על זה והיא צעקה: "יש! נאכל בננה לוטי". הסברתי לה שאת זה אכלנו בתאילנד, ובקפריסין יש אוכל אחר. "איזה אוכל?", שאלה הילדה הבררנית שאפשר לראות את עצמותיה. "גבינות", אמרתי לה, "וגם פירות ים, אבל אל תספרי לאף אחד שאמא אכלה את זה".

אחר כך היא שאלה איזה פירות צומחים בים, הבטחתי שאספר לה בהמשך והלכנו לארוז. בערב נחתנו בקפריסין, אל המלון הסיעה אותנו אישה שעמדה במחשכי שדה התעופה כדי שנהגי המוניות לא יראו את החלטורה שהיא עושה על חשבונם. היא נהגה כמו מטורפת וצרחה ביוונית על מישהו בטלפון, לפי הדפיקות על ההגה ונשיכות היד שלה, הבנתי על מי היא צורחת, או על בעלה או על הגרוש שלה. הזדהיתי.

"אמא, למה היא צועקת?", שאלה גפן. "היא קצת משוגעת, תיכף נגיע למלון", ליטפתי את ראשה. היא כבר הייתה עייפה ולמרות זאת עיניה נפקחו בפחד פן תשמע האישה. "היא לא מבינה עברית", אמרתי לגפן. "תראי, גברת, נכון שאת אוהבת לאכול פלפל חריף עם שוקולד?", שאלתי.

והקפריסאית המשיכה לצרוח ועברה באדום. "רואה, גפן?". גפן צחקה את צחוקה המתגלגל, התקרבה כמו מסגירה סוד ואמרה "גברת, הבלון עף ברוח והאף שלך נפוח", צחקנו שתינו, היא אחלה פרטנרית לנסיעות הילדה הזו.

למחרת בבוקר כבר שחינו שתינו בבריכה הגדולה במלון הקטן, וכשהגיעה המפעילה וביקשה מתנדבים לשיעור ספורט, גפן הסתכלה עליי: "אמא, אמרת שהתעמלות זה טוב, לכי, אני אסתכל". לא היה שום סיכוי בעולם שאעמוד ליד כל הבריטיות והאיטלקיות עם הביקיני מול כל המתרחצים, אתכופף, ארים משקולות ואקפוץ לבריכה. אבל כשהמפעילה אמרה שמי שמשתתף מקבל ארוחת צהריים בחינם, הובלתי את גפן לבריכת הילדים מתחתינו ואמרתי לה "תמחאי לאמא כפיים, טוב?".

היא באמת מחאה לי כפיים ונקרעה מצחוק באחת, ובזכות זה שלא היו ישראלים בבריכה, גם הרשיתי לעצמי להשתטות עם המוזיקה. שתי בריטיות כבדות משקל ישר נעמדו לידי, כי אנחנו קבוצה אחת ומה משנה המוצא, ועשו שטויות יחד איתי. כשהמדריכה אמרה להתכופף, התכופפנו כולנו, כשאחורינו מול השמש, ונשבעת לכם שקפריסין הוחשכה.

חמישה ימים היינו שם, לא חווינו מצעדי שחרור פלסטין, לא אנטישמיות ואף כיסא כתר לא עף לנו על הראש. הדבר הרע היחיד שקרה לנו הוא שלא ידעתי שצריך למרוח קרם הגנה מדי כמה שעות, וגפן קצת נשרפה. נסעתי איתה לרופא קפריסאי שאמר "בתקופה שלי לא היה קרם הגנה, ואני פה". "מה הוא אומר, אמא?", היא שאלה. "שיש לך את האמא הכי יפה בעולם", עניתי לה, והיא צחקה. זה כל מה שרציתי, ילדה שמבינה הומור.

בלילה, כשהיא נרדמה, נכנסתי שוב לפרופיל של אריאל המטייל, וראיתי לאן הגיע, הפעם הוא עמד על פסגה של הר, הרים את ידיו למעלה, והרחפן צילם את כל זה עם הנוף המטורף של ההרים באלבניה. הפניתי את ראשי וליטפתי את לחייה השזופות, היא עוד תגדל ויהיה לה שק של זיכרונות יפים מהילדות שאני רוקמת לה. וכשהיא תגדל, אחזור לזה, ואצא שוב לטייל, כבר לא אגיע לפסגות הרים, אבל גם מחברת ועט, לצד כוס יין באיזו סמטה פריזאית יהיו בסדר. שהרי אין אומרים שירה אלא על יין.