את הבניין בתל אביב שבו אנחנו שוכרים דירה בנו בתחילת שנות ה-20, ועם השנים הוא הוגדר כבניין לשימור מחמיר. את השיפוץ האחרון שלו עשו לפני כמעט 30 שנה, ולכן הוא שונה בנוף מפלצות הבניין המודרניות ברחוב. תריסים מעץ, חלונות מוארים ומוארכים, עיטורי חרס בכניסה, או כמו שהאחיין בן ה-6 שלי היטיב להגדיר: "זה נראה כמעט כמו ארמון". כמעט. אנחנו אוהבים את חזית הבניין מלא האופי והקסם והקצת מתפרק שלנו, אבל בשיטוט ברחובות רומא הבנתי איך הוא יכול היה להיראות במצב אידיאלי.
נכון, ישראל היא מדינה צעירה שהתעסקה ועודנה עוסקת בדברים חשובים יותר מאשר שימור המבנים שהיו כאן בתקופת המנדט ועוד לפניו. אנחנו גם מדינה חמה, שלא יכולה לשמור על חזיתות הבניין נקיות בלי להתקין את מפגעי האסתטיקה מספר אחת במזרח התיכון: מזגנים או דודי שמש. ובכל זאת, בכל פעם שאני צועדת ברחוב העלייה בתל אביב בואכה אלנבי, ורואה את הבניינים שההזנחה שלהם מסתירה פנינים אדריכליות, אני לא יכולה שלא לחוש את הפספוס.
זה לא רק פספוס אסתטי. בעיניי זה גם פספוס היסטורי, פספוס תרבותי, פספוס סימבולי לכל הדברים האחרים שאנחנו מפספסים כאן בשם מאבק ההישרדות במקום הזה שנקרא "מדינת ישראל". מקום שבו נדמה לפעמים כי "תרבות" ו"אומנות" הן מילים גסות במיוחד כשמתלווה אליהן המילה "תקציב".
לפעמים אני חושבת כמה מעט היה צריך כדי לשמר חלק מהקסם. זה לא כרוך בשחזור מפואר או בהוצאות עתק - רק בתחזוקה שוטפת מינימלית, בשמירה על פרטים מקוריים מתוך חובה עירונית ואולי גם בהבנה שערך הנדל"ן האמיתי של העיר הוא לא רק סך המרפסות הסגורות והקומות שבונים לגובה, אלא גם הזהות הייחודית שלה וההיסטוריה. זה לא רק עניין אסתטי, זה גם עניין של תחושת שייכות.
ואולי זו גם שאלה של גישה. באירופה השימור נתפס כחלק מהתרבות, משהו שנטוע בזהות, לא כמותרות. כאן נדמה שאנחנו תופסים שימור כפרויקט של "אחרי שנסיים עם הדברים החשובים", ויש בזה משהו מתרבות ה"סמוך" הישראלית, שמאפשרת לעגל פינות, ו"יאללה יאללה, את מי זה מעניין".
אפרופו "סמוך", היה נדמה לי שאנחנו לא שונים בהרבה מהאיטלקים בכל הנוגע לעיגול הפינות, לתחושת ה"יאללה, יאללה", לחוסר הדיוק המקצועי, בניגוד למה שכל כך מאפיין את הצרפתים, למשל.
כשישבנו לצפות במופע אופרה חגיגי באחת הכנסיות ברומא, לא היה מזגן כיאה למבנה היסטורי שמכבד את עצמו. בתוך כל הפאר המופלא של המקום, העמידו שני מאווררים חורקים ממתכת משני צידי ההיכל, שניסו לאוורר את הנוכחים. זה הצחיק אותנו, כישראלים, משום שכמעט כל יום במדינה הזו נראה כמו סצינה מ"תעלת בלאומילך".
ובכל זאת, נדמה שברומא הם יכולים להרשות לעצמם לעגל פינות, לתקוע ונטילטור של מכולת משנות ה-80 במבנה היסטורי מרשים, כי בדבר החשוב באמת הם לא נוגעים. הקירות, החלונות, העיטורים נשארים כמו שהם, הם חלק מהסיפור. בשעה שאצלנו זה לגמרי הפוך. אנחנו מצטיינים בללטש את מה שחדש ולפרק את מה שישן. כאן עיגול הפינות הוא לא בפן הטכני אלא בזהות עצמה, שהמבנים הם רק חלק קטן וסמלי ממנה. אז אנחנו מתעלמים או לחלופין מוחקים, מצפים בטיח לבן ומתקינים מזגן כדי שלא נזיע, אבל בעצם גם כדי שלא נזכור.
התרעות פיקוד העורף