בלילה חלמתי שאני עושה את דרכי למשחק של מנצ'סטר יונייטד, אבל מתקשה להגיע לאצטדיון. תכף נגיע לסיפור שמאחורי החלום, אבל קודם כול קצת רקע.
למה אני משתף אתכם בחלום הקבוע הזה? כי בסוף השבוע הזה תחל עוד עונה של ליגת הכדורגל הוותיקה בעולם, הליגה האנגלית, שמשחקת כבר מאז המחצית השנייה של המאה ה-19.
אודה שאני רומנטיקן, כלומר קשה לי עם אוסף הכוכבים והלאומים, הגם שאלה העלו מאוד את הרמה. מה קשה עוד יותר? השינויים ביציע: במשחקי הקבוצות האופנתיות גודשים את היציעים תיירים, אין כמעט אצטדיונים בלי לאונג'ים עסקיים (כאלה שבהם צופים במשחק לא מתוך חרדת קודש אלא על כוס משקה), ברוב האצטדיונים אסור לעמוד, אפילו ביציע ה"שרופים", ועוד שינויים שעידנו מאוד את חוויית הצפייה.
כן, אני יודע, בסביבת תחרות משוכללת על תקציב הפנאי שלנו, הכדורגל כבר מזמן אינו בילוי יחיד בסוף השבוע לגברים יגעים. בעידן שבו נשים הן בעלות הדעה בכל הקשור לתקציב הפנאי, וכאשר מתחרים בכדורגל קניונים, מסעדות, אולמות קולנוע ועוד - הרי שהוא חייב להתאים את עצמו ולהפוך מאטרקציה לגברים בני מעמד הפועלים לחוויית בילוי לכל המשפחה, רצוי מהמעמד הבינוני-גבוה.
אני יודע, אני מבין, אני אפילו מסכים - ובכל זאת אני מתגעגע: לימים שבהם שירה אדירה הייתה בוקעת מהפאבים מסביב למגרש כמה שעות קודם לקיק-אוף; לקרונות המפוצצים באוהדים ברכבת התחתית, לדוכני הג'אנק פוד מסביב לאצטדיון.
אלה ראויים למילה נוספת: חמש שעות לפני המשחק, עת הגעתי לתפוס מקום בפאב, הייתי מביט בחלחלה בגושי הבשר הקפוא והאפרפר שנערמים על משטחי הצלייה, תוהה מי מסוגל לאכול את הדבר הזה, רק כדי למצוא את עצמי - ארבע שעות ומספר לא ידוע של בירות מאוחר יותר - עומד בתור, משתוקק להמבורגר בלחמנייה.
נניח לרגע לנוסטלגיה, כי הבטחתי לספר מה צרב בי את החלום החוזר. ובכן, נסיעה למשחק ליגת האלופות בין מנצ'סטר יונייטד לוולנסיה, אי אז לפני 24 שנים. חברת סוויסאייר החלה אז בפרפורי הגסיסה שלה (התפרקה סופית במרץ 2002): כל טיסות ההמשך מציריך, כולל זאת שלי למנצ'סטר, התבטלו.
בצר לי הצלחתי להשיג טיסה חלופית לשדה תעופה בשם לונדון סיטי. משם במונית לתחנת ויקטוריה וממנה ברכבת למנצ'סטר. אך אבוי: המונית נתקעה בפקקים, הרכבת התעכבה בגלל תאונה - וכשכבר הגעתי לתחנת פיקדילי במנצ'סטר, מצאתי עצמי בתור ארוך תחת גשם זרזיפי, אבל בלי מוניות זמינות.
מעבר לכביש הבחנתי במונית. חציתי אותו והתיישבתי בתוכה. "אני צריך להגיע למגרש", אמרתי לנהג. "כולם צריכים", הוא ענה לי בנימה של "תשכח מנסיעה לאולד טראפורד חצי שעה לפני המשחק".
"שמע", כמעט שבכיתי, "יצאתי מתל אביב ב-12 בלילה, רק כדי להיתקע בדרכים ולהגיע באיחור. יש לי כרטיס למשחק, ואתה הסיכוי האחרון שלי להגיע אליו בזמן".
געגועיי הכנים לגבר הצעיר-יחסית שהייתי אז, לשנים שבהן מנצ'סטר יונייטד הייתה עדיין אימפריה ולזמנים שבהם יכולת להגיד בנֵכר "תל אביב" ולהתקבל באהבה. געגועיי הכנים לא פחות גם לימים שבהם עוד היו במנצ'סטר נהגי מוניות יהודים ובישראל עוד שידרו מלב ים, מייחלים לשלום.
התרעות פיקוד העורף