אנחנו עוברים דירה. יותר נכון, עוברים בית. ואם לדייק, מחליפים עיר.
כשנכנסנו לכאן, לפני קצת יותר משש שנים, חשבתי שזה ארמון ורסאי. שאלתי את אהובתי, באמת, מה נעשה עם כל כך הרבה מקום? גם חדרים, גם גינה חמודה, אפילו חניה. הרגשתי כמו לואי ה־14 של גבעתיים. בשבילי, אחרי החורים שגרתי בהם כל חיי, זו הייתה אחוזה.
הגענו לשלב האריזות. מאות קרטונים ברחבי הסלון, מלאים. תכולה שמעולם לא ידעתי שיש לנו בכלל. מסתבר שיש לנו מינוי פעיל בעלי אקספרסיוניזם ולא ידעתי.
זוגתי מנצחת על הפרויקט, ואני אחראי על עבודות לוגיסטיות כמו להזיז את עצמי מהספה ולהגיד "כן", ואז לשכוח להתקשר לאדם היחיד שנתבקשתי לדבר איתו.
במעבר כזה אתה מגלה כמה זבל צברת. נעליים שלא נעלתי מעולם, חולצות שלא ברור איך הגיעו לארון, ומעילים שיצאו מהאופנה בשנות ה־30 שלי. את הכל תורמים. ניסינו למכור, אבל גם בשוק יד שנייה יש כבוד לאנשים. אצל הבנות זה עוד יותר גרוע. יש להן אוסף הצעצועים של "אימלדה מרקוס, לילדים". גם אם הייתי משקיע את שכרי השנתי בבורסה, לא הייתי מגיע להיקף ההשקעה שלנו בפלסטיק צבעוני ובמרצ׳נדייס של ״גבי״. בזמנו ניסיתי לעצור את צונמי המתנות, מאיתנו, מהסבתות, מהדודות, אבל הפסדתי. בגדול.
אני אתגעגע לבתי הקפה בעיר הננטשת, לשכונתיות, לאנשים שנכנסנו להם לחיים בעל כורחם, ושהפכו עם הזמן לחברים, אבל לא אתגעגע לצפיפות, לחניה הרוצחת, ובעיקר למפגע שמופיע באופן בלתי מוזמן בכל פינת רחוב. קקי כלבים.
עוברים לאזור שקט יותר, בלי בעיות חניה. פחות דחוס. מניח שכשנגיע לשם, ביום הראשון, אני אסתכל סביב על הבית העצום ואגיד לאשתי: "בשביל מה היינו צריכים בית כל כך גדול?". סביר להניח שהיא לא תענה, היא תהיה עסוקה בלמלא אותו מחדש.
בשבוע שעבר העליתי לרשתות את תיעוד המהפך הגופני שעברתי בשנתיים האחרונות. זה לא "לפני ואחרי" סטייל פרסומת לקרם שהביאו מחו"ל ורק החליפו את הדיבוב, זה "לפני ואחרי" של מישהו שהחליט לקחת את עצמו בידיים, להרים משקולות, ולאכול כמויות חלבון שהיו גורמות לפרה להתקשר לארגון זכויות בעלי החיים.
המסקנות המרכזיות שלי, אחרי שצילמתי את "לנצח את הזמן", היו פשוטות: תתאמן, תרים משקולות, תאכל חלבון, ואולי תחזור הביתה, תסתכל במראה, ותגיד לעצמך: "וואללה, יש פה משהו". התוצאה, עליתי 14 קילו. מיקי התזונאי אומר שהרוב שריר. אני אומר, הרוב זה כנראה פיצה עם חזה עוף בצד, אבל שיהיה.
העליתי שתי תמונות: באחת אני נראה רזה, אבל שרירי, ובכושר, ובשנייה, מלא ובריא, ובעצם כמו אחד שיכול לשאת את הבחור מהתמונה הראשונה על הכתף. ואז זה התחיל: הצפה של תגובות ברשתות. מ"כל הכבוד!" ועד "אתה לא מבין כלום, אל תטעה את הציבור, נוכל". מסתבר שבישראל יש אינסוף מומחי כושר ותזונה. היום כל מי שפמפם משקולת פעם אחת ונכנס לסופר לקנות יוגורט חלבון הופך לאיינשטיין של שרירי הבייספס.
אני לא נכנס לדיונים האלה. בכללי, דעתי פשוטה: לא משנה מה תבחרו לעשות, ואיך, העיקר שתשקיעו בגוף שלכם. תקדישו מחשבה. תזיזו את העצמות קצת, תשקו את עצמכם בחלבון, ותאכלו טוב. בסוף זה משתלם. אצלי זה עבד יופי. ככה נראה לי.
התרעות פיקוד העורף