עכשיו סער מפרסס בענק. הוא יודע שאם לא יחזור לליכוד, ייזרק מהמערכת הפוליטית. כמו אחרים בליכוד (וגם מחוצה לה) שכבר תקופה ארוכה מסמנים איקסים במשבצות טבלת הייאוש שיעדה פרישת נתניהו, גם סער משפר עמדות בדרך לירושה הנכספת.
אז מבחינה אסטרטגית, המהלך של סער מדויק ונחוץ. הוא חוזר הביתה לליכוד. איך אמר בעצמו? "שהחיינו". העניין הוא שלא כולם מתרגשים מהשיבה הביתה. הליכודניקים רואים בו את מי שבגד בהם ועכשיו מנצל אותם. אבל כולם, משרים בכירים עד חברי כנסת זוטרים, נאלצים לשתוק. נתניהו הרי זקוק לסער כדי שהממשלה תשרוד. אז הם מתפוצצים מבפנים ומזייפים חיוך, ולפעמים אפילו חיבוק כלפי סער.
מלבד אחת כמובן, שצרחה השבוע מעל הבמה, מעומקי גרונה, שהמלך הוא עירום: "סער אמר שראש הממשלה נתניהו מסוכן לביטחון המדינה. הוא אמר שהוא שוקל לחוקק חוק סובייקטיבי נגד ראש הממשלה. לא מגיע שריון למי שהשחיר את מפלגת הליכוד... גדעון סער מוזמן לרוץ בפריימריז כמו כל מועמד. הוא הוביל אותנו לחמש מערכות בחירות, הביא עלינו את המחדל והמכשילה היועמ"שית בהרב מיארה, הוא לא זכאי לשריון".
מה הלאה? עד הבחירות יש עוד קצת זמן. סער בונה על הזיכרון הקצר, כמו שבנט בונה על הרעיון הדמיוני שמצביעי הליכוד ישכחו שהוא היה ראש ממשלת שמאל עם 6 מנדטים, ושבתקופת כהונתו מועצת השורא קיבלה החלטות על עתיד המדינה.
משקל הורג
בחזרה למלון הבנתי: יש בעיה. טסתי עם 14 קילו (בכל זאת, אני לא נוסעת לארבעה ימים בלי חמישה בגדי ים, חמישה ספרים אחד לכל יום ואחד ספייר), והמזוודה שאיימה להתפקע רמזה שאולי קצת הגזמתי. לא נורא, קצת overweight. נחייך, נשדר ביטחון, נתגבר. בתור לצ'ק־אין התחלתי באיסוף המודיעין. את הדוכנים איישו שניים. גיי צעיר וחייכן שיכונה "המתוק", ולידו אישה, שפתיה מרוחות בשפתון בורדו ופניה רעות שתכונה "המכשפה". בחרתי במתוק.
זה התחיל מעולה. "תסכימי לשבת במעבר החירום?", הוא שאל. "בוודאי", הסמקתי, מוחמאת מכך שבחר בי מכולם לאחראית על ביטחון הנוסעים. כששאל על בריאותי, נדרכתי. הסתרתי במהירות את מזרקי האפיפן נגד אלרגיה. "הכל בסדר", השבתי כסוכנת מוסד בביקורת גבולות בטהרן. ואז הגיע רגע האמת – שקילת המזוודה.
הלב דפק. המתוק חייך והבליג ואז - עניין אחד פעוט: עיני הנץ של המכשפה. היא העירה למתוק. פרץ ביניהם ויכוח. מבלי להבין את השפה, הוא במתיקותו ניסה להגן עליי, והיא במכשפיותה דרשה לרוקן את כיסיי. שלא כמו בסרטים, הרעה ניצחה. 14 הקילו שאיתם הגעתי הפכו ל־31.
נפרדתי בצער מ־88 יורו, ולקינוח נשלחתי מושפלת למסוף הכבודה החריגה, שם הבהירה לי הנפש התאומה של המכשפה "יש בעיה עם כבודה חריגה, ולא תמיד המזוודות מגיעות ליעדן". קיללתי אותה ואת אמא שלה, בעברית, בלב, אבל ממש־ממש חזק.
הנבואה המכשפתית לא התממשה. המזוודה הגיעה לארץ במלוא הדרה ומשקלה, ומיד נחתה לי על היד ושברה שלוש ציפורניים. את הלק ג'ל כבר שילמתי בישראל. בשקלים. מה שזול עולה בסוף ביוקר, למדתי שוב. אך זכרו: החיים קצרים, כסף בא והולך, מחיר החוויה והמור"ק הישראלי שווה הכל.
התרעות פיקוד העורף