שיקולים מדיניים אלה תופסים גם לגבי ירדן, הקונה גז מישראל. שלא במקרה, בחתונתו של אבו נצפו גם אורחים ממדינות אגן הים התיכון. הבולט שבהם הוא ד"ר עלאא ערפה, יו"ר חברת האנרגיה המצרית וחברו הקרוב של אבו. אבל היו גם זרים נוספים: ממרוקו, שם מתכוונת ניו־מד לקדוח, מאזרבייג'ן, השותפה החדשה בתמר פטרוליום, ומבולגריה, שגם שם מתכוונת ניו־מד לקדוח. אורח שהשתתף בחתונה היה יכול לעצום לרגע את העיניים ולחשוב שהוא נקלע לאחת ממדינות המפרץ.
הרוח החיה שמאחורי הקלעים בכל דייסת הגז היא יוסי אבו, אבל הוא אינו לבד במגרש, וגם יזמים ישראלים נוספים כמו ד"ר גדעון תדמור פועלים בחו"ל. מכירת הגז למצרים היא חלק מהשקעה בקידוח לווייתן, הנאמדת ב־2.5 מיליארד דולר, וכוללת בין השאר הנחת צינור הולכה נוסף משדות הגז לאסדת ההפקה.
כפי שציינתי, העסקה היא בשורת ענק למשק ולמדינת ישראל בכלל. הקרדיט מיועד לשלושה אישים. הראשון הוא שר האנרגיה לשעבר יובל שטייניץ, שדחף בכל הכוח ליישום מתווה הגז למרות ההתקפות בתקשורת נגדו. שטייניץ היה צריך עצבי ברזל כדי להתגבר על גז העצבים שרוסס לעברו במהלך קמפיין השמאל תחת הכותרת "מצידי שהגז יישאר באדמה".
השני הוא שר האנרגיה הנוכחי אלי כהן, שנתן את האור הירוק לעסקת היצוא בזכות המלצות שגובשו על ידי ועדת דיין במשרד האנרגיה. כהן, שהגיע מהמגזר העסקי, התעלם מלחצים שהופעלו בתקשורת ובאוצר, שדרשו לצמצם את היצוא ואת חלקה של שברון בפרויקטים. הגידול ביצוא הגז יעודד את חברות ההפקה להמשיך לחפש גז בישראל, שהפכה למצורעת בגלל המלחמות הבלתי פוסקות של בנימין נתניהו. השלישי שראוי לקרדיט הוא יוסי אבו, שבשנים האחרונות הצליח ליצור קרבה אישית עם ראשי משק האנרגיה המצרים.
עסקת הגז הינה דוגמה לפעילות משרד יחיד בממשלת בובות הגרב, המתפקד ביעילות - משרד האנרגיה. נזכיר כי שלשום נשבר שיא החום, ובבקעה היה ניתן לטגן ביצה מקושקשת בחום השמש בלבד. למרות צריכת שיא בחשמל של יותר מ־17 אלף קוט"ש, המזגנים פעלו כרגיל. אבל רגע לפני שמתפתים להתבשם מריחה המשכר של ההצלחה, חייבים להסתכל עליה בראייה רוחבית הנוגעת לאתגרי משק האנרגיה עד סוף העשור. בימים אלה מתנהלים דיונים על חידוש הסכם אספקת הגז לחברת החשמל על ידי מפעילי קידוח תמר. אף שמבחינה כלכלית המחיר למ"ק גז אמור לעלות מעבר ל־4.5 דולר כפי שנקוב בחוזה המקורי, בעלי הקידוח חייבים להיות קשובים לרחשי לב הציבור ולמנוע את העלאת המחיר. אחרת, מה שווה עסקה של 35 מיליארד דולר עם מצרים, אם מחיר הגז יעלה, ובעקבותיו גם מחיר החשמל?
הסוגיה השנייה נוגעת ללקחים מהמלחמה עם איראן. הטיל שספגו בתי הזיקוק בחיפה אמור להיות קריאת השכמה לאלה שעדיין מפנטזים על סגירת בתי הזיקוק, ובראשם עיריית חיפה והיועץ פרופ' אבי שמחון. התלות בבזן ביכולת הייצור של גז ותזקיקי נפט בשוק המקומי היא עצומה. חברת הדלק טן, הסמוכה על הפקת נפט מבית הזיקוק באשדוד, מדווחת בימים האחרונים על מחסור בתזקיקי נפט בגלל הבעיות בבית הזיקוק. היכולת לבצע עסקאות השאלה על חשבון מלאי החירום תקועה בגלל מחלוקת עם האוצר.
בתי הזיקוק משקיעים בימים אלה מאות מיליוני שקלים בשיקום מתקני הזיקוק. ההחלטה על סגירתם עד 2029 היא מטופשת, שלא לומר חסרת אחריות. הטענות על זיהום אוויר כתוצאה מפגיעה ישירה במתקנים הופרכו, ובעיריית חיפה חייבים לגייס בדחיפות טיעון פופוליסטי אחר. את הפופוליסטים שהתנגדו לפני כעשור להפעלת מתווה הגז החליפו פופוליסטים חדשים, שדורשים את סגירת בתי הזיקוק, ועדיין לא יפריע להם להתלונן מחר על מחסור בבנזין. בתי הזיקוק הם עוגן בביטחון האנרגטי. יש להמשיך להפעילם בכל הכוח, ויפה מלחמה אחת קודם.
לכן, במקום ששר האוצר יזרוק לאוויר סיסמאות נבובות על תחרות ויכנה את מנהלי הבנקים "עדר של קשקשנים" (אולי בגלל סירובם להיכנע לדרישותיו להימנע מיישום הסנקציות על מתנחלים), כדאי שיפסיק בעצמו לקשקש. כדאי שיתעניין אצל יועציו מדוע שום בנק זר או משקיע ענק לא קונים בנק בישראל (לאומי, הפועלים או דיסקונט) עם שיעורי תשואה שנעים ברבעון סביב 15%־17%. האם הבנקאים הזרים מטומטמים, או שהם יודעים משהו שאנחנו לא יודעים?
התשובה היא שהם יודעים מה שהם עושים. הסביבה הכלכלית־ביטחונית הבעייתית של ישראל היא סיבה אחת להתנהגותם, אך לא המרכזית. סיטי בנק האמריקאי לדוגמה התעניין לפני 15 שנים בקניית בנק בישראל - אך התחרט לנוכח הסביבה העוינת.
הסיבה המרכזית היא הסביבה הפופוליסטית, המפנה גב לכל מיזם שמריח הצלחה. תחת הסיסמה הוויראלית "ריכוזיות", אילצו את הבנקים, לראשונה בבנקאות המערבית, להיפרד מחברות כרטיסי האשראי ולהעביר את ה"ריכוזיות" לענף הביטוח. בתירוצים של רווחיות מופרזת, אילצו באוצר את הבנקים לשלם "מס סמוטריץ'" בהיקף של 3 מיליארד שקל ומיליארדים נוספים של תרומה לקהילה. באותה שעה אילצו את הבנקים לקטום את שכר המנהלים ל־2.5 מיליון שקל לשנה.
ברגע שמתייחסים לבנקאים כאל אויב האומה, מישהו זר שיתקרב אליהם צריך להיות מטומטם. הגופים המוסדיים הישראליים, המבינים שבנקאות היא העסקה הטובה בעיר, נותרו בודדים - וגם הפכו בפועל לבעלי השליטה.
מרבית החזאים מעריכים שהמדד יעלה ב־0.3% (הגישה האופטימית) ועד 0.5% (הגישה הפסימית). לגבי מדד אוגוסט, הדעות אחידות, וההנחה היא שיעלה ב־0.6%, ולאחר מכן צפויים המדדים לרדת. ההנחה הרווחת היא שהאינפלציה תתכנס לתחום היעד (1%־3%) רק בתוך שנה. אם כן, למרות התחזקות השקל לעומת הדולר, שהייתה אמורה להוריד את מחירי היבוא, האינפלציה לא ירדה - חוץ ממחירי הבנזין למכוניות, שירדו בתחילת החודש ב־8 אגורות לליטר. ונגיד בנק ישראל מצידו צפוי להוריד את הריבית בתחילת 2026.
את כאב הראש הרציני ביותר חווים לקוחות במינוס או מקבלי משכנתאות שמרגישים חנק. בעיתוי זה מומלץ להצטייד בצרכנות נבונה, ולהימנע ככל שניתן מהגדלת הנטל על האוברדרפט. מומלץ להימנע מקניות מזדמנות, ובוודאי מעסקאות ארוכות טווח כמו קניית דירות. השוק של דירות יד ראשונה מוצף, ומנתוני האוצר שפורסמו השבוע ניתן להעריך שירידת מחירים היא רק שאלה של זמן. ההמתנה משתלמת גם מבחינת הריבית על המשכנתאות, שצפויה לרדת בתוך שנה.
לעניין קדחת הקניות אני מצרף כוכבית. מי שמעוניין בהחלפת מכונית, זה העיתוי הנכון. השוק מוצף, והתחרות בין יבואני הרכב הגיעה לשיאה. גם גזירות המיסוי הצפויות בתקציב 2026 מצדיקות החלפה בעיתוי הנוכחי.
התרעות פיקוד העורף