בהצהרת ניו יורק לפני כמה שבועות, האיחוד האירופי, מצרים, קטאר, סעודיה ו־17 מדינות נוספות מהליגה הערבית קבעו במפורש: השליטה האזרחית והביטחונית בגדה ובעזה חייבת להיות בידי הרשות הפלסטינית בלבד, בליווי סיוע בינלאומי מתאים. זה ממש לא מובן מאליו. במשך שנים רבות הערבים התייחסו לחמאס בסלחנות – לעיתים מתוך חישוב פוליטי פנימי, לעיתים מתוך רצון שלא להצטייר כמשתפי פעולה עם ישראל. מה שהשתנה הוא עוצמת ההרס והטראומה של מלחמת עזה וההבנה שחמאס אינו פועל למען הפלסטינים, אלא משמר את כוחו על חשבונם.
כעת יש שתי דרכים קדימה. באחת, ישראל ממשיכה בשלה, אולי מבצעת את ההחלטה לגבי כיבוש העיר עזה, ומצטיירת כמי שהמיטה חורבן כענישה קולקטיבית מאסיבית למעשי ארגון טרור. משם הדרך להאג, לסילוק ממשפחת העמים, ולסנקציות כלכליות - קצרה. בדרך השנייה מקשיבים גם לעולם, משנים כיוון, ומקדמים תוכנית אסטרטגית שעשויה להתקבל כהגיונית. מהעז של עזה עוד ייצא סוג של מתוק.
האופציה השנייה עוברת דרך התוכנית הערבית: חמאס מפורק מנשקו, הנהגתו יוצאת לגלות (במדינה ערבית שתקבל אותה), הרשות הפלסטינית חוזרת לשלוט בעזה, ולקהילה הבינלאומית – בראשות ארה"ב – תפקיד מרכזי בשיקום ובביטחון. איחוד האמירויות תממן חלק ניכר מהשיקום, מצרים תסייע במעורבות צבאית מוגבלת בשטח, וכוח בינלאומי זמני ילווה את המעבר. הרצועה תישאר מפורזת, כחלק ממסלול לקראת מדינה פלסטינית מפורזת בעתיד.
הצהרה זו משתלבת עם מהלכים במערב. צרפת ובריטניה קושרות את הכרתן במדינה פלסטינית בפירוק חמאס ובחזרת הרשות. פריז טוענת שמהלך כזה "יחדש את התהליך המדיני" ויחזיר את פתרון שתי המדינות לשולחן. לונדון, תחת ראש הממשלה קיר סטארמר, דורשת גם היא את פירוק חמאס. ולמלעיזים: אין לישראל קיום דמוגרפי בלי חלוקה, ושום דיבורים לא ישנו זאת – יש רק להבטיח פירוז וגבולות הגיוניים.
גורם מדיני מערבי הסביר לי שהמהלך האירופי אינו עומד לבדו: הוא חלק מאסטרטגיה מורכבת שנועדה גם לפתוח את הדלת לנורמליזציה בין ערב הסעודית לישראל. הממלכה הסעודית מאותתת שהיא מוכנה להתקדם אם ישראל תתחייב למסלול הזה. ההכרה האירופית משמשת את מדינות ערב ככלי מול דעת הקהל שלהן, כדי להראות שהלחץ על חמאס מאוזן בצעד "פרו־פלסטיני".
עד לא מזמן הרעיון שחמאס חייב ללכת היה רחוק מלהיות קונצנזוס בינלאומי. לפני שנתיים, רוב השחקנים המרכזיים – גם אלו שהבינו את אופיו הקיצוני – ראו בו שחקן בלתי נמנע. היום התמונה התהפכה: כמעט אף אחד לא מגן עליו, והשאלה היא רק מי יחליף אותו. זה שינוי עצום לטובה. התעלמות מכך היא שטות גמורה. למה מתעלמים? כי ממשלת ישראל לא מוכנה לשמוע על אלטרנטיבה לחמאס – בדיוק כיוון שהיא מבינה שהיחידה היא הרשות הפלסטינית.
אבל לרשות יש גם נכסים שאין לשום גורם אחר: היא משתפת פעולה ביטחונית עם ישראל בגדה, כבר שולטת ברוב הפלסטינים באזור זה, הצהירה בפומבי על נכונות להסדר שתי מדינות, והיא הגוף הפלסטיני היחיד שמוכר על ידי הליגה הערבית, ארה"ב והאיחוד האירופי ככתובת שלטונית לגיטימית. אלה אינם דברים של מה בכך, אלא אבני היסוד שעליהן אפשר לבנות כל סדר יום שאחרי חמאס. יש לשפר את הרשות במקום לעשות לה דמוניזציה באמצעות שופרות נלעגים שטוענים, ללא כל שמץ של בושה, שהיא גרועה מחמאס.
בגרות מדינית (גם בגרות אנושית) פירושה קבלת המציאות, גם כשהיא רחוקה משלמות. אין מותג חלופי לרשות — ולא יהיה כזה בזמן הרלוונטי. הסוגיות הקשות, כמו ירושלים והפליטים, ניתנות לגישור באמצעות רצון פוליטי, דיפלומטיה יצירתית ויישום הדרגתי. הבחירה איננה בין מושלם לבין פגום, אלא בין האפשרות הפחות רעה לבין המשך האסון. ברגע הזה, כשהעולם כולו מתואם סביב הצורך לסלק את חמאס, רצינות פירושה אימוץ הכתובת הפלסטינית היחידה שיכולה לקבל לגיטימציה ולזכות בגיבוי ערבי ומערבי.
הוא כנראה מוכן לשקול מנהל זמני בראשות אמריקאית. גם תסריט כזה, אומרים דיפלומטים, יוביל בסופו של דבר לחזרת הרשות – משודרגת, לאחר רפורמות, ומגובה בסיוע כלכלי וביטחוני חסר תקדים. האירופים והערבים אומרים זאת בגלוי: זו הדרך היחידה לייצר "מדינה פלסטינית בהמתנה" שתהיה בת־קיימה. אז איך מפרקים את חמאס מנשקו ללא מלחמת גרילה שתימשך עוד שנים? אפשר.
אני מציע לכולם – לטראמפ, לערבים ולאירופים – לפנות ישירות לפלסטינים עם מסר ברור: יש לכם שני תרחישים אפשריים. בראשון, מיישמים את התוכנית שתיארתי, ואז יתרחש בעזה פרויקט שיקום כביר ממדים ועצום בקנה מידה היסטורי. בשני, אם חמאס נשאר, ייכנס לרצועה רק סיוע הומניטרי, והבידוד והחורבן יימשכו (אולי גם תתאפשר יציאת פליטים עזתים). הבחירה תוביל לתסיסה פנימית ושינוי תודעתי. מצבה של ישראל בעולם ישתפר פלאים.
אם המהלך יתבצע לפני ספטמבר, הוא יכול להציל את חיי החטופים, למנוע את הכרת בריטניה לפחות במדינה פלסטינית ולפתוח את הדלת לנורמליזציה עם סעודיה. אם לא – ההכרה תתרחש, על ידי מדינות רבות, והלחץ הבינלאומי על ישראל יגבר, בזמן שהמלחמה תמשיך לגבות מחיר דמים ולהעמיק את הבידוד.
נתניהו, או מי שיבוא אחריו, ייאלץ בסופו של דבר להסכים למתווה הזה. להערכתי, נתניהו עצמו לא יכול ללכת לבחירות בזמן מלחמה – הציבור מתעב את מלחמת האין־סוף שלו – ועוד כאשר הוא ממשיך לנסות לקמבן פטור מגיוס לחרדים. קבלת הרשות אכן תפיל את קואליציית הדמים וההשתמטות, אבל אולי גם זה לטובה, אפילו מזווית הראייה של הרעיה – כי כנראה שרק כך יש לו תקומה פוליטית.
בינתיים, העיכוב גורם לבזבוז יומיומי של חיי חיילים, חטופים ועזתים, הרס של נכסים אסטרטגיים והחמצה של הזדמנויות היסטורית. חמאס ניתן להכרעה – אך לא באמצעים צבאיים בלבד. חזית בינלאומית ואזורית מאוחדת יכולה לכפות עליו לעזוב, ולהבטיח לרצועה עתיד פחות נורא. הפעלת תוכנית היציאה מהפלונטר מחייבת את הפסקת החרם על הרשות הפלסטינית, שבקרוב גם תהיה לה הנהגה חדשה.
התרעות פיקוד העורף