הגנרלים של שארל דה גול מרדו בדה גול כאשר היה נשיא צרפת. ה"פוטש" של 1961 היה ניסיון נואש שלהם לקעקע את המדיניות שחתרה לשלטון עצמי של אלג'יריה. דה גול זכה לתמיכה עממית, הגנרלים נכשלו בניסיונם, ואלג'יריה זכתה בעצמאות. של מי הסמכות לקבוע מה עושה הצבא, ובאילו מקרים? שארל דה גול היה איש קשה, רודף שררה וכבוד. הוא היה גם מנהיג קשוח, שבלעדיו קשה לדמיין את צרפת של המאה ה־20.
נהרהר בשני המקרים שתיארנו. אם הסמכות לקבוע מה עושים היא של הממשלה – האם תאמרו שדה גול טעה כאשר סירב להשלים עם החלטת הממשלה להיכנע למעשה לגרמניה הנאצית? ואם הסמכות לקבוע מה עושים היא של הגנרלים – האם תאמרו שדה גול טעה כאשר כפה את רצונו המדיני באלג'יריה על הגנרלים?
החיים מסובכים מכדי להכניס אותם לקופסאות של כללים. הרמטכ"ל רוצה למנות קצינים על פי הבנתו המקצועית. שר הביטחון רוצה להשפיע על המינויים, משום שלמינויים יש השפעה על דמותו של הצבא. מכאן, אפשר לצאת לדיון על הכללים – של מי הסמכות על פי החוק, או הקוד, או המנהג? מכאן, אפשר לצאת לדיון על המניעים – מי משני אלה מתכוון למינויים ענייניים, ומי מנסה לעשות תרגיל מנהיגות? מכאן, אפשר לצאת לדיון על נימוס ויחסים – האם לשני אלה יש אפשרות לשבת ולהגיע לסיכום סביר שימנע קטטה? מכאן, אפשר לצאת לדיון על עקרונות – האם למישהו מהם יש סיבה לחשוב שבמקרה הזה מוטב לבחור בקטטה מאשר בפשרה, כי פשרה פירושה קלקול, או כניעה לדרישות לא ענייניות?
התוצאות אמרו דבר פשוט: רוב בציבור הישראלי בחר בתשובה השנייה (54%). מיעוט בראשונה (37%). והם אמרו עוד דבר פשוט: הרוב שבחר בתשובה השנייה (הסכם בלי להדיח את חמאס) נשען על תשובה גורפת של המגזר הערבי (שאנחנו סוקרים בעזרתו המצוינת של ד"ר הישאם ג'ובראן) ועל תשובה מאוזנת של המגזר היהודי. כלומר, היהודים חצויים כמעט שווה בשווה בין מי שמעדיפים את התשובה הראשונה לבין מי שמעדיפים את התשובה השנייה.
תלונה שנייה, נקרא לה "תלונת השמאל": למה אתם לא מציגים את האופציה האמיתית – המשך המלחמה שסופה שגם חמאס יישאר, וגם החטופים לא יחזרו? ובמילים אחרות: הברירה שאתם מציגים היא מצג שווא. אין אופציה להמשך המלחמה "עד להשגת המטרות" שאתם מציירים. המשך המלחמה לא יביא להפלת שלטון חמאס, ובטח שלא יביא לשחרור כל החטופים. לכן השאלה שלכם היא מלכודת פתאים. אתם נותנים למשיבים לדמיין הישג לא מציאותי, וכך גוררים אותם לבחור בו. נאמר מיד: לשתי התלונות יש רגליים. כל המתלוננים קצת צודקים.
אכן לא ברור שיש הסכם כזה, ולכן השאלה קצת בעייתית. אכן לא ברור שיש אפשרות להישג כזה, ולכן השאלה קצת בעייתית. אלא מה: שלא ברור איזה הסכם בכלל עומד על הפרק (ואם בכלל עומד הסכם כלשהו על הפרק), ולכן כמעט כל נוסח שמתאר את ההסכם יהיה בעייתי באופן כזה או אחר. וגם לא ברור איזה הישג בכלל עומד על הפרק (אם מקשיבים בזהירות למה שאומר הרמטכ"ל, כנראה גם לו זה לא לגמרי ברור), ולכן כמעט כל נוסח שמתאר את ההישג הצפוי מהמשך המלחמה יהיה בעייתי באופן כזה או אחר. ובכל זאת, רצינו לשאול מה הציבור מעדיף, בהינתן שתי אופציות שברור שכל אחת מהן מאפשרת לדמיין הישג (הדחת חמאס או החזרת חטופים), ומאפשרת לדמיין מחיר (הישארות חמאס, אובדן החטופים). מה עשינו? לא בחרנו נוסח – נצמדנו לנוסח.
את השאלה הזאת, בנוסח הזה, כבר שאלנו בעבר, כשהיה אפשר לדמיין את שני התסריטים המוצגים בה באופן קצת יותר ריאלי (וגם אז לא לגמרי ריאלי). לכן החלטנו לחזור אליה, על כל חסרונותיה. לאותו נוסח. האם התשובה על שאלה בנוסח הזה נותנת אינדיקציה ברורה ביחס להסכם ריאלי או להישג ריאלי? בכלל לא בטוח. במציאות יכול להיות שאי אפשר להשיג בהסכם את מה שהיינו רוצים, ואי אפשר להשיג במלחמה את מה שהיינו רוצים. אז מה השאלה הזאת בדיוק בודקת? היא בודקת סנטימנט. והיא בודקת מגמה.
בהינתן שתי אפשרויות, שלכל אחת עלול להיות מחיר כבד, ושכל אחת מציעה הישג אפשרי, היא מלמדת מה הציבור היה בוחר. והיא מלמדת מה הציבור בוחר היום, לעומת מה שבחר בפעם הקודמת כששאלנו את השאלה. אגב, ביחס לשאלה הספציפית הזאת העמדות כמעט לא השתנו מלפני חודשיים. וכן, בפעם הבאה, או כשהממשלה תבהיר מה בדיוק התוכנית שהיא מקדמת, נצטרך לשקול – שוב – אם הנוסח הזה הוא הנוסח המתאים, או שאולי אין ברירה אלא לשנות אותו.
הם רוצים מעצר, ועוד מעצר. הם רוצים כותרת, ועוד כותרת. זה לא משרת את מטרתה של מדינת ישראל – בהנחה שמטרתה היא להביא להשתלבות של החרדים בנשיאת הנטל הביטחוני. זה משרת את מטרתם של החרדים – הידוק השורות, חיזוק ההתנגדות, בלימת המהלך לשילובם.
נסביר: החברה החרדית אינה דומה לחברה החילונית או המסורתית או אפילו הדתית. זו חברה מגובשת מאוד, ממושטרת מאוד. מישהו משגיח כל הזמן על מה לובשים, ומה אומרים, ומה עושים, ולאן הולכים, ואיך מתנהגים. הקושי המהותי שיש לישראל עם החברה החרדית נובע מהתכונה הזאת של החברה החרדית, שיש לה כמובן גם צדדים יפים וגם כמה פחות יפים.
כך או כך, בגלל קיומה, ישראל מתקשה לפעול מול הפרט החרדי, ופועלת כל העת מול הכלל החרדי, מול הנהגה פוליטית ורבנית שמייצגת את המגזר – ואגב, שלא יהיה ספק, היא מייצגת אותו. אם תשאלו, החרדים עצמם ישיבו לכם שההנהגה הפוליטית שלהם מייצגת אותם, ולכן כל הלהג על "חרדים שרוצים וההנהגה לא מאפשרת" הוא לא יותר מלהג. החרדים מרוצים מההנהגה שבולמת גיוס. משמע – הם מרוצים ממהלכי הבלימה ואין להם עניין אמיתי שייכשלו.
נחזור לשאלת המעצרים: כיוון שהחברה החרדית כל כך מגובשת וממושטרת, הדבר שהכי קל לה לעשות זה להתמודד עם דברים כמו מעצרים ספורדיים של חייבי גיוס. מעצר הוא דבר גלוי, קונקרטי, שאפשר לחולל סביבו מהומה. הרבנים יוצאים לבתי הכלא, העיתונים זועקים חמס, אפשר לארגן חסימות כבישים, הפגנות, השבתות, מחאות, כדי לשחרר את הצדיקים האומללים ממאסרם. בזה החרדים טובים מאוד.
לא בכדי, בימים האחרונים כמה ממנהיגיהם מאיימים בדיוק בזה: נחסום, נשבית, נמנע, נצא לרחובות. אין להם קושי להוציא כמה מאות אלפי מפגינים מהבית. אין להם קושי להתיישב על כביש 4 או כביש 5, או בכניסה לנתב"ג, או ביציאה מירושלים, ולהפריע מאוד לחיי השגרה של הישראלים.
המעצרים נותנים להם סיבה – המעצרים מייצרים להם הזדמנות. דמיינו את מה שיקרה אחרי מעצר של, נניח, 20 עריקים. חצי מיליון חרדים יוצאים מהישיבות, מהבתים, מהרחובות. ירושלים נחסמת. משרדי הממשלה מוקפים. פחי זבל בוערים. טיסות מתעכבות בגלל הפגנות בכביש 1. רכבות לא נוסעות כי חרדים יושבים על הפסים. שעות. אחר כך ימים. החרדים יכולים לעשות את זה. בזה בדיוק כוחם.
מה השלב הבא? השלב הבא הוא תחילתו של דיון בשאלה אם זה "שווה את זה". אם המדינה מושבתת, אם החיים נעשים מרגיזים ובלתי נוחים, אולי מוטב לוותר. או לפחות להתפשר. שהרי בהתנגשות מהסוג הזה קשה מאוד לנצח חברה מגובשת וממושטרת. כפי שהמדינה לא תכניס לבית הסוהר 60 אלף חייבי גיוס שלא מתייצבים, כך היא לא תוכל לאסור 200 אלף מפגינים. היא תיאלץ למצוא דרך להתפשר איתם, להרגיע אותם. היא תיאלץ, לפחות חלקית, להתקפל. החרדים ירשמו ניצחון. הם ירשמו מהלך של הרתעה, שבעקבותיו לא מעט ישראלים יאבדו את החשק להמשיך בעימות.
נמשיך: כל הרעיונות הטובים למימוש של מהלך תקיף וארוך טווח לביטול ההסדר המקולקל שפטר חרדים מגיוס – נמנעו במפורש מדבר אחד: הצעה להפעיל על משתמטים חרדים את מה שחל על משתמטים לא חרדים. חילוני שיחליט על דעת עצמו לא להתגייס – ילך למעצר. ההגינות מחייבת שכך יקרה גם למקבילו החרדי.
אבל מלבד הגינות, צריך לחשוב גם על יעילות. וכשמדובר ביעילות, ברור שתוכנית למעצרם של כל המשתמטים החרדים היא תוכנית לא יעילה. תוכנית לא ישימה. לכן כשמדובר בחרדים, היה ברור לכל מי שישב לכתוב תוכנית מסודרת ורצינית למהלך של גיוס, שאת ההגינות משהים לתקופה מסוימת לטובת יעילות. ומה יעיל? מה שלא מתנגש חזיתית בכלל החברה החרדית ונותן לה עילה לצאת לרחובות ולהשבית את החיים. מה שיעיל הוא מה שפועל מול הפרט, ומציב אותו מול דילמות מתמשכות בלי להגיע למשבר.
זה ההיגיון שביסוד ההסתמכות על סנקציות כלכליות ומוסדיות. יבוא חרדי צעיר כדי לקבל הנחה במעונות. יידחה – כי הוא לא עומד בתנאי הזכאות. יבוא חרדי להתמודד על מכרז לדירה מוזלת. שמו יופיע בסוף הרשימה – כי מי ששירתו מקודמים ברשימה לפניו. ירצה לטוס לחו"ל, לא יקבל דרכון. ירצה להוציא רישיון נהיגה, יאמרו לו "צריך תעודת שחרור מצה"ל".
הסנקציות הכלכליות הן המהלך המתאים לטיפול בתופעה שנוצרה בישראל, משום שאינן רועשות, אינן מייצרות כותרת. אין שוטרים, ניידות, בתי כלא, ביקורי אסירים, מרטירים של "נמות ולא נתגייס". אף אחד לא הורג אף אחד. אף אחד לא צריך למות, וגם לא להיכלא. את המחיר גובים במהלכים קטנים, באמצעות טפסים, הליכים, תקנות, אישורים. הבירוקרטיה בשירות המהלך החברתי.
כאמור, כל זה ברור למי שרוצה לעשות מהלך רציני ומתחייב של שינוי מהיסוד במערכת היחסים של ישראל עם המעין־אוטונומיה שצמחה בתוכה. אוטונומיה שמהירות הצמיחה שלה מאיימת להפוך אותה מקוריוז או מטרד, לאתגר אסטרטגי. אם המגזר החרדי היה 3% מהאוכלוסייה, היה אפשר להכיל את ההתנהלות שלו, גם אם לא להתפעל ממנה. אבל כשהוא בדרך להיות 15%, ואחר כך 20%, ובהמשך יותר, אי אפשר להכיל אותה. יש הכרח לשנות אותה, והשינוי צריך להיות יסודי ונרחב. לתובנה הזאת – שמי שלומד את החומר כמעט בהכרח מגיע אליה – יש שלושה יריבים.
אלה שמסיבות של תועלת פוליטית קצרת טווח מוכנים לקחת סיכון גדול לעתידה של מדינת ישראל. רוב הפוליטיקאים בקואליציה שייכים לקבוצה הזאת; אלה שעוד מאמינים שהמהלך הנכון לשינוי החברה החרדית הוא מהלך של הידברות, הסכמות, צעדים בוני אמון וכדומה. אלה בעיקר ישראלים שלא למדו את החומר (ויש ביניהם גם פוליטיקאים שחלקם בקואליציה וחלקם באופוזיציה).
אלה שאצה להם הדרך לעשות מהלכים רועשים ומיידיים כמו מעצרים ותביעה לגיוס מהיר של אלפים רבים של חרדים. אלה ישראלים שמבינים את הבעיה, ומתקשים לקבל את העובדה שיש לה פתרון, אבל הוא לא מהיר. קל להבין את הקבוצה השלישית ואת התסכול שלה. קל להבין מדוע חלק מחברי הקבוצה הזאת רוצים מעצרים – כדי שיהיה ברור שהמצב השתנה. קל להבין מדוע חלק מהם תובעים מהלך מהיר של גיוס אלפים – כדי שיהיה אפשר להקל מעט את הנטל על חיילי המילואים.
אבל חברי הקבוצה השלישית צריכים לנשום עמוק ולהתמקד במהלך החשוב, האסטרטגי, ארוך הטווח: ישראל אומנם צריכה בדחיפות עוד כמה אלפי חיילים, אבל היא צריכה הרבה יותר – הרבה יותר – שינוי יסודי של ההסדר בינה לבין המגזר החרדי. ולא, זה לא אומר שצריך להאט או להרפות מהלחץ. זה אומר שצריך לכוון את הלחץ למקום הנכון. מעצרים – לא המקום הנכון. הרבה רעש, מעט תועלת, ובסבירות לא מבוטלת אולי אפילו נזק.
הכבדה כלכלית מסודרת, שיטתית, ממוקדת – המקום הנכון. זה לא יריץ 5,000 צעירים לבקו"ם בתוך כמה חודשים. אבל ראוי לומר את האמת: אף אחד לא יריץ 5,000 צעירים לבקו"ם בתוך כמה חודשים. יולי אדלשטיין ניסה לעשות את זה באמצעות הצעת חוק מאוד נדיבה לחרדים, והם לא הסכימו לה. בנימין נתניהו מבטיח לעשות את זה, אבל נתניהו, בעניין החרדים, שייך לקבוצה הראשונה - קבוצת הפוליטיקאים שמסיבות של תועלת פוליטית קצרת טווח מוכנים לקחת סיכון גדול לעתידה של מדינת ישראל (אני מניח שהוא מספר לעצמו שזה לא סיכון ממשי. זה הסיפור שמנהיגים מספרים לעצמם כדי שלא ייאלצו להודות מול המראה שהם ציניקנים גמורים).
השורה התחתונה, כמעט מיותרת: ותרו על המעצרים. ומי שלא מוותר עליהם שייך לאחד משני מחנות. או שקוצר הרוח שלו, והכעס המוצדק והמובן, השכיחו ממנו לרגע את המטרה האסטרטגית, או שהוא עצמו ציניקן, שעושה פרובוקציה מכוונת כדי לסייע לחרדים.
השבוע השתמשנו בנתונים ובמידע מאתר המדד, בסקר המכון למדיניות העם היהודי, בסקרי INSS והמכון הישראלי לדמוקרטיה, בספר "A Certain Idea of "France: The Life of Charles de Gaulle, מאת Jackson Julian.
התרעות פיקוד העורף