עלילותיהם של גיבורי הספר מתוארות במכחול דק, צבעוני ותוסס. תלמי המציא שפה ייחודית וברא את החצר האחורית של ישראל השנייה והשלישית ביד אומן. שם, בין ג'בליה לכיכר השעון, בין השטח הגדול לחוף עלייה, בין "הקפה של היווני" ל"מדרכה של ג'מילי", מתקיימים חיים שבהם הגורלות תלויים בגודל האגרוף, קוטר האקדח ולהב הסכין. חברי הג'מעה של יפו לא היו כפופים לחוק כלשהו, למעט חוק הרחוב ובעלי הזרוע. לדמויות היו כינויים כמו "הקפיץ", "הטורקי", "הדוחף" ו"הזורק החוצה". ועדיין, למרות הסביבה האלימה וחסרת הרחמים, ניתן היה למצוא שם, בין הסמטאות והשורות, גם לא מעט חמלה, אנושיות, רגעים קטנים של רוך ויופי.
הם לא יירגעו עד שלא תישאר כאן אבן על אבן. הם לא מתפרנסים מפשעים קטנים בסמטאות צדדיות, אלא מפשעים גדולים במסדרונות השלטון. הם לא עברייני שוליים, הם פושעי צמרת. הם לא יגבו פרוטקשן מהירקן והסנדלר בשכונה, אלא יעדיפו שלמונים מקטאר. הם לא ישברו בקבוק וינסו לתחוב אותו לתוך בטנו של עבריין אחר במהלך קטטת שיכורים. הם ימיתו את היריב בדרך מתוחכמת יותר, בלי להסתכל לו בעיניים. במקום בקבוק שבור, יש להם מכונת רעל. או שהם פשוט יחליפו את המנעול במשרדו, מאחורי גבו.
התרגלנו. רק אירועי הימים האחרונים יכולים היו לייצר, בימים שבהם שלטה כאן שפיות כלשהי, אין־ספור משברי ענק. שר משפטים שמחליף מנעול בלשכתה של היועצת המשפטית; שר ביטחון שמשפיל רמטכ"ל; ראש ממשלה שנשאל מה היה הרגע המרגש ביותר עבורו במהלך המלחמה הנוראה שניטשת כאן שנתיים ועונה "המפגש עם רעייתי"; ראש ממשלה שנשאל על דבריו המצולמים והמוקלטים של שותפו הבכיר, שקורא לתלמידי ישיבה להמשיך להשתמט ולא לתרום "חלילה וחס", וטוען שהם לא נאמרו. גם אם בעוד שבועיים יתברר ששר המשפטים החליף באישון ליל את המנעולים באולם בו מתנהל משפט נתניהו, אף אחד לא ייפול מהכסא. מתרגלים.
התרעות פיקוד העורף