אין לי טלוויזיה כבר כמה ימים. זאת אומרת היא עובדת, על קול בלבד ללא תמונה. ובעצם, מה שיש לי בבית כרגע זו טלוויזיה שמתפקדת כרדיו. בשלוש השעות הראשונות כשקלטתי שנורת המסך הפסיקה לתפקד הייתי בהיסטריה. לחצתי על כל כפתור אפשרי בשלט, ניסיתי לדפוק לה על הגב, לחבר ולנתק כבלים. כלום לא עבד. פעם כשהייתה לנו בבית טלוויזיית קובייה ענקית היה אפשר לתקן אותה עם צ'פחה על הראש. זה עבד תמיד הסיפור הזה עם הצ'פחה. אפילו נהיה תחביב שכזה, כמו שיעור קיקבוקסינג רק על טלוויזיות. אין קול או תמונה? בום אחד קטן והכל חוזר למקומו בשלום. לטלוויזיה של פעם היה גם רק כבל אחד. לא ירוק שנכנס לכתום או אדום שנכנס לכחול. אפילו שלט לא היה לנו בבית. עכשיו יש לי שלושה שלטים שלא מגיבים בכלל, וטלוויזיה אחת שטוחה וסופר משוכללת שקיבלתי בירושה, שמתברר שהחלום הכי גדול שלה הוא להיות רדיו.
עם השנים עבר לי הסיפור הזה של להתאהב במישהו בטעות במספר, כמו כן חלפה הציפייה שגברים במאה ה־21 יורידו לי את הירח. ובנוסף, התחלתי להיות חסרת סבלנות ולנתק שיחות אקראיות בפרצופם של הטועים, רק מהעצבים שהם מבזבזים לי את הזמן. ואז התקלקלה לי הטלוויזיה, זו שבקושי התייחסתי אליה כשעבדה. ופתאום מצאתי את עצמי יושבת מלאת ריגוש מול מסך כחול מרצד ורק מקשיבה גם כשאין ממש מה לשמוע. אחר כך חשבתי שאולי יש משהו באכזבה הזו שמתנפצת בפרצופך, כשאת מגלה שמה שיש לך בדמיון הוא הרבה יותר טוב ממה שמחכה לך במציאות. יש בה איזשהו עונג חולני שמזכיר קצת קראש שיש לך על מישהו, ואז את מגלה שהוא לא בעניין שלך ונאלצת לוותר עליו ולהתבאס למוות. אבל באיזה מקום זה עדיין מעודד אותך שזה בכלל קרה לך שוב. בקיצור, כבר אין לי ירח ועכשיו גם אין לי טלוויזיה.
התרעות פיקוד העורף