חשבתי לקראת חג החירות לכתוב טור על חירות היתר שנוטלת לעצמה מערכת החינוך בכל הנוגע ללוח החופשות. רציתי לכתוב: תגידו, מורי ישראל, לא סיכמנו שאתם זקוקים, חוץ מתוספת במשכורת ועבודה אינטנסיבית על שיפור מעמדו של המורה בישראל, גם לדעת קהל אוהדת? אז איך זה, שומו שמיים, איך זה שלא הפנמתם שאתם מניה יורדת, בעיקר בגלל המספר המופרך של ימי החופשה שלכם?
רציתי להגיד שלא, אני לא חושבת שאתם שמרטפים או אפסנאות. אבל, ופה יש אבל גדול, המספרים מדברים בעד עצמם: על פי משרד החינוך, בבתי ספר יסודיים שבהם לומדים שישה ימים בשבוע, יתקיימו לימודים במשך 219 ימים. בשנה יש 365 ימים. ההבדל בין מספר ימי הלימודים למספר ימות השנה, עומד על 146 ימים. גם אם נוסיף את השבתות למניין ימי החופשה של ההורים (30 יום במקרה שמקום העבודה שלהם מאוד־מאוד נדיב) - לא נתקרב לאחינו המורים.
מה עוד רציתי לומר? שזה האינטרס של המדינה ושל אזרחיה. אז רציתי. ואז בא איש יקר והפך את העצות האסטרטגיות והטיעונים שלי לאבק. “מה יצא לתלמידים מזה?", שאל. “בית הספר הוא כמו כלא גם למורים וגם לתלמידים. התלמידים לומדים מעט מאוד, המורים סובלים ואף אחד אחר לא מוכן לעשות את מה שהם לקחו על עצמם. הרי אם לא היה חוק לימוד חובה, רוב הסיכויים שכולנו היינו משאירים את הילדים בבית ממילא". פוף.
התרעות פיקוד העורף