לפני שבוע פתחתי את תיבת הדואר. בין החשבונות הרבים הייתה מעטפה לבנה מעוטרת בזהב. הקיץ הגיע ועמו עונת החתונות. פתחתי את המעטפה וגיליתי שחבר שלי מתחתן. כשהגיע היום הגדול נכנסתי לאולם. ברקע ניגנה מוזיקת מועדונים שהתכתבה עם תאורה שריצדה בגוונים של אדום וירוק. בפתח עמדה המארחת. כשראתה אותי, היא לחשה לחברתה "זה שי חי".
פניתי לממושקף שלא הפסיק לדבר. רציתי לבקש ממנו שיפסיק ופתאום הוא שאל מה לקחתי איתי מ"האח הגדול" (כמה מקורי, חשבת על השאלה הזאת לבד?). "המְתנה", עניתי. הוא שאל למה אני מתכוון. "כשאתה בבית האח, החיים שלך הם סדרה ארוכה של המתנות. תמיד יש משהו לחכות לו. ועכשיו, בחוץ, אני מרגיש שזה דבק בי ואני גורר את זה איתי לכל מקום". נמחק לו החיוך. הרגתי לו את מצב הרוח. מי שלא רוצה לשמוע תשובה, שלא ישאל, תירצתי לעצמי.
לפתע ניגשה אלינו חברה ותיקה ושאלה אם אני רוצה לעשות קוקאין. עניתי שאני לא עושה סמים. היא טענה שכדאי לי ושזה יעשה אותי חד. אמרתי לה שאני מספיק חד ואם אהיה יותר חד אנשים יחתכו מפה. חייכתי והצעתי לה לקחת את הממושקף. הוא התלהב מהרעיון. היא נתנה לו יד ויחד הם נעלמו.
הממושקף מזמן נעלם. הבוקר עלה. אני והשיכורה ישבנו שבורים בצד החדר. לגמנו אספרסו וגירדנו את התחתית. "זה בסדר", היא אמרה, "אנחנו בדרך להיות מאושרים".
התרעות פיקוד העורף