"למה ללמוד מטעויות?", הוא שאל והסביר, "הרי תעשה טעויות אחרות. הטעות הכי גדולה היא להסתכל לאחור. זה מעשה אשת לוט, היא דוגמה חיה לזה, אני לא מתחרט על שום דבר. אני כל הזמן מסתכל לעתיד".
ברור שאדם שמלקה את עצמו על שגיאות העבר לא היה יכול להרים את הראש ולהאמין בעצמו, כמו שפרס האמין בעצמו. יוסי ביילין אמר לי לא מזמן שפרס מעולם לא האשים את עצמו אחרי הפסדים. הוא תמיד תירץ אותם בנסיבות ובאנשים אחרים, עד שלפעמים אפילו האנשים במעגל הקרוב אליו הסתכלו עליו באופן משונה. אבל מבחינת פרס "העבר מת. צריך לזכור אותו, אבל לנסות לשוחח איתו זה קצת מוגזם".
אני חולקת על הגישה של פרס ז"ל מפני שאני משוחחת עם העבר כל הזמן, זה חלק מאמונתי. אחד הרעיונות המרכזיים בראש השנה שעומד לפנינו הוא חשבון הנפש. כן, צמד המילים "שנה חדשה" טומן בחובו גם הישנות וגם חידוש. אבל בעיני, כדי שטעויותיך לא יישנו וכדי שתחדש את עצמך בכל שנה, עליך ללמוד מהעבר. כן, גם מהכישלונות.
סיפור חסידי מספר שפעם אחת הורה רבי מנחם מנדל מרימנוב לתלמידו, רבי נפתלי מרופשיץ, ללמוד את מסכת אבות עם החסידים. רבי נפתלי עשה כדבריו, וכשהגיעו לדברי המשנה "וכל מעשיך בספר נכתבין" (אבות פרק ב, משנה א) פירש אותה ואמר לחסידים: "עוד ייכתבו בספר כל מסעותיו של מורנו, הרבי מרימנוב. כיצד היה תחילה בפרוסטיג ואחר כך ברימנוב, ומה שעשה בכל אחד ואחד ממסעותיו ותחנות חייו. ולא רק מסעותיו של הרבי נכתבים בספר, אלא גם מסעותיו ותחנות חייו של כל אדם ואדם. על הספר הזה עוד יברכו כפי שמברכים על ספר תורה. ועל כך נאמר 'תורה חדשה מאתי תצא'" (ויקרא רבה, שמיני יג, ג).
ר' נפתלי מרופשיץ מפרש את דברי המשנה "וכל מעשיך בספר נכתבין" כאמירה שלפיה כל מעשיו של האדם ראויים להיכתב במין "ספר חיים". אפשר להתייחס אליהם כאל תורה וניתן ללמוד אותם. הוא פותח את הסיפור ברעיון שיכול להיות מובן לכל חסיד: מעשיו של הרבי הם תורה. לא רק הצלחותיו, אלא גם כישלונותיו. כל תחנה ותחנה בחייו היא משמעותית ויש ללמוד ממנה. אך הוא אינו מסתפק בכך, וממשיך ואומר כי כל אדם ראוי לספר חיים כזה, ההופך לספר קדוש שיש לברך עליו. מודעות נכונה ותשומת לב ראויה יגלו לאדם שכל מסע ותחנה שעבר בחיים אינם מקריים אלא "תורה" שיש ללמוד ממנה.
נדמה לי שהתשובה שנמצאת בדפי ספר החיים של פרס היא עצם העשייה. פרס היה איש מילים נפלא, אבל מה שבאמת מהדהד אחריו הוא מעשיו. עד הרגע האחרון האיש עשה ויצר. היצריות שלו לחיים הובילה ליצירתיות בלתי נלאית. רק לפני כחודש, במסגרת פרויקט לאומי לכינוס סיפורים שאני עומדת בראשו, שלחתי לו סיפור חסידי כדי שיכתוב לו פרשנות. ידעתי שהוא עסוק ולמרות זאת הייתי בטוחה שימצא זמן לעשות זאת. לצערי, הוא לא הספיק לעשות זאת.
מתוך דפי הספר שלו מבצבצת העשייה בבניין הכוח הישראלי. המעשים הכבירים האלה - הקמת הכור הגרעיני, בניית החימוש של הצבא הישראלי הצעיר, בניית היישובים ביהודה ושומרון, תמיכתו בהייטק וביוזמות פורצות דרך (שלא תמיד צלחו) - הם שממצבים את פרס בפנתיאון המנהיגים המובילים שלנו, גם בעיני מי שחולק עליו פוליטית.
מורשת פרס, שיכולה להיות משותפת לכולנו, היא הדרישה מממשיכי דרכם של דור הנפילים להגיע להנהגת המדינה כשבאמתחתם עשייה עשירה ולא דיבורים. ארץ שסועה ומלאת קונפליקטים כשלנו צריכה להעמיד את רף העשייה הזה בפני כל מי שמתיימר לעמוד בראשה, מפני שזה הדבר שמאפשר לנו לקבל את הלגיטימיות של ההנהגה, גם בצל מחלוקות קשות.
התרעות פיקוד העורף