הציטוט למעלה הוא ציטוט הפוך של הווידוי של אותה מורה שחשודה בקיום יחסי מין עם תלמיד שלה. היא סיפרה בראיון ל"ידיעות אחרונות": "תמכתי בו בלימודים ובמשברים בחייו, תמיד היה בסביבה ותמיד פרגן לי. היינו מאוד קרובים. הוא היה מדהים ומקסים. הוא גם היה מקשיב לי, מאוד בוגר בנפשו וגם נראה גבוה ומפותח לגילו. אז מעדתי. עכשיו אני מצטערת על כך".
הסלחנות הזאת כלפי אישה שחשודה בקיום יחסים עם קטין היא דבר לא מובן. בניגוד למה שרבים היו רוצים לחשוב, אנחנו לא חיים בסרטים כמו "אסקימו לימון" או "אלכס חולה אהבה", שם נשים בוגרות מבצעות טקס "חניכה" לגיטימי לקטינים. גבר ששוכב עם קטינה הוא פדופיל ועבריין; אישה ששוכבת עם קטין היא פדופילית בדיוק כמו אותו הגבר, אך החברה הישראלית וגם מקומות אחרים בעולם מתייחסים לעניין בקריצה ובסלחנות שאינן מתקבלות על הדעת.
היכן כל ארגוני הנשים שבמקרה הפוך היו מקימים קול זעקה? מדוע הנער לא נתפס בעיניהם כקורבן בדיוק כפי שנערה הייתה נתפסת? אותה המשוואה באה לידי ביטוי גם במצבים שבהם גבר מגיש תלונה על אלימות במשפחה כלפיו. גברים שכבר מוכנים לחצות את מחסום הבושה ומתלוננים זוכים במקרה הטוב ליחס צונן מצד המשטרה ובמקרה הרע לזלזול, ואף נחשדים בבידוי תלונה. גם אישה שנהגה באלימות כלפי ילדיה לא תורחק מהם בנקל, להבדיל מגבר שבאופן אוטומטי מורחק מהבית ומהילדים, עוד בטרם התבררה התלונה. נכון, מקרים מהסוג הזה אינם נפוצים כמו המקרה ההפוך, אבל בשוויון כמו בשוויון גם הסטנדרטים המוסריים של החברה צריכים להשתוות, והנשים צריכות להיות הראשונות שידרשו זאת.
צריך להביא עברייני מין לדין. כדי לעשות זאת יש להתייחס לכל עבירה בצורה שווה, ללא קשר לזהותו של העבריין או הקורבן. גבר בן 30 צריך להיענש כפי שאישה בת 30 צריכה להיענש. כך, בהתאמה, תיאור מצב התפתחותו המתקדם של הקורבן אינו רלוונטי. אם באמת אנחנו רוצים להביא לשינוי, צריך להתחיל להחיל את אותו הדין על נשים ועל גברים אלימים פיזית ומינית.
התרעות פיקוד העורף