הנתונים מדברים בעד עצמם. סקר של איגוד לשכות המסחר מאתמול מוכיח שעסק קטן המעסיק עד עשרה עובדים מוציא מדי חודש 3,750 שקל לצורכי רגולציה. בעסקים הבינוניים והגדולים ההוצאה נאמדת במאה אלף שקל בחודש. הנתונים אינם מקריים. כל מנהל חברת השקעות בנק או חברת ביטוח מודע למרוץ מכשולים שניצב בפניו בבואו לקדם עסקה כזאת או אחרת. כל יזם נדל”ן מבין את עומק הבור שנקלע אליו בבואו לקדם תוכנית של תמ”א 38 או פרויקט בנייה רחמנא ליצלן. בעל מסעדה נדרש להתקין מצלמת בטיחות, בעל בית מרקחת מטורטר בידי מכבי האש ועוד. לכן, זה לא מקרי שישראל הידרדרה לתחתית רשימת ה-DOING BUSINESS של הבנק העולמי. מדובר במדד שבוחן עד כמה הסביבה הרגולטורית ידידותית לעסקים.
נדרשתי השבוע לעניין הרגולציה בשל דברים מעודדים לכאורה שהושמעו בימים האחרונים מפי בכירי הרגולטורים. הנגידה קרנית פלוג הופיעה לפני כמה ימים בכנס בבאר שבע והזהירה מפגעי הרגולציה החונקת. בהמשך תיארה סיפור רגולטורי קפקאי של מפעל קטן בדרום. אך שבנק ישראל, דרך המפקחת על הבנקים, שיווק בשנים האחרונות מאות נהלים בנקאיים, התערב בשיקולים עסקיים והגביל את פעילות הבנקים. מנכ”ל בנק מפוקח כיום מכל צדדיו. חוץ מהאפשרות להיכנס למעלית ללא אישור, הוא חייב לדווח כמעט על כל דבר שהוא עושה.
עם כל הכבוד להצהרות הפקידות הבכירה, הגיע הזמן שיעברו לשלב המעשים. נדרשת הסדרה ברגולציה. בכירי הרגולטורים צריכים לתת דוגמה אישית, לקחת פסק זמן ולהכריז על תענית רגולציה לכמה חודשים. איפוק הוא גם כוח. וזה לא רק שלטון הפקידים. מי שקובע את הטון הם הפוליטיקאים. ראש הממשלה בנימין נתניהו חוזר כמו מנטרה על הרגולציה ופגעיה ועל הצורך לטפל בה, אבל עייפנו מהצהרות. די שימלא את ההצהרות שלהן התחייב כדי להביא לשינוי המיוחל.
בשבוע שעבר העניק שר התיירות יריב לוין הקלות לענף המלונאות, וזאת הליכה בכיוון הנכון. אבל כשהקריטריון להצלחת הפוליטיקאים ממשיך להיות הפופוליזם, אין סיכוי שמשהו באמת ישתנה גם אם לפקידים נפל סוף־סוף האסימון והם חושבים אחרת.
התרעות פיקוד העורף