להלן ניסיון לעשות סדר, לקרוא תיגר על ה"מוסכמות", להבהיר את הסוגיות שבמחלוקת ולאפשר ויכוח ציבורי המבוסס על הכרת העובדות העירומות:
בואו נעז לרגע ונשאל את השאלה שהס מלהזכירה: האומנם חוק ההסדרה הוא חוק עוקף בג"ץ? כדי להשיב עליה צריך להזכיר לכולנו מה תפקידו של בג"ץ. בג"ץ מופקד על פרשנות חוקים. פרשנותו קובעת את המצב המשפטי בעת מתן פסק הדין, על פי החקיקה התקפה באותה עת. זהו. לא פחות, אבל גם לא יותר. לפסיקה של בג"ץ אין מעמד משפטי ששם אותה מעל החוק או שהופך אותה לחוק.
הערכאה העומדת מעל בג"ץ היא הכנסת. היא הריבון בישראל ומיופת כוחו של הציבור, הבוחר בה בבחירות דמוקרטיות. הניסיון להציג לציבור מצג ולפיו פסיקת בג"ץ היא תורת משה מסיני, ושלכנסת אסור לחוקק חוקים העומדים בסתירה לה, הוא פשוט נלעג. תראו לי מקום בספר החוקים של ישראל שמגביל את המחוקק לשנות פסיקה של בג"ץ. דרך אגב, אפילו אם הייתה חקיקה כזו, הרי הפה שאוסר הוא הפה שמתיר. הכנסת תמיד יכולה לשנות את החוקים.
• הטענה: חקיקה רטרואקטיבית אסורה
בדרך כלל חקיקה משנה את המצב המשפטי מכאן והלאה. במקרים חריגים המחוקק בוחר להזדקק לחקיקה רטרואקטיבית, המשנה בדיעבד את המצב המשפטי שהיה בסיס להחלטה שיפוטית טרם החקיקה. החלטה שיפוטית זו מאבדת את תוקפה עקב שינוי המצב המשפטי, שהיה הבסיס לקבלתה.
חקיקה רטרואקטיבית נעשתה בישראל בעבר. למשל כאשר ביטלה הכנסת בחוק עונשי מאסר שנפסקו לערבים אזרחי ישראל, כדי לשחררם במסגרת עסקת שבויים. בפרשת קו 300 הרחיקה הכנסת לכת בחקיקת חנינה לאנשי השב"כ בטרם העמדתם לדין. החלת נורמה רטרואקטיבית למניעת עוול קיצוני כמו פינוי עמונה היא נושא שנתון לוויכוח, אך בהחלט לגיטימי, מותר ואפשרי.
מלכתחילה דווקא היה ניתן להעתיק את עמונה לשטחים סמוכים, שלגביהם לא היו תביעות בעלות פלסטיניות. אבל היו מי שידעו לעורר מתים ולסכל את הפתרון הזה. בסיועם של ארגוני שמאל עתירי־ממון נולדו לפתע תובעים פלסטינים חדשים, יש מאין, שהציגו קושאנים (שטרי בעלות) המתייחסים לאחוזים בודדים מאותן חלקות סמוכות.
על פי פסיקת בג"ץ, אם פלסטיני מחזיק אפילו באחוז מחלקת קרקע שהבעלות עליה משותפת עם המדינה (או עם נפקדים), לא ניתן לבנות על הקרקע ללא הסכמתו. הנקודה היא שמצב זה פתיר: מרגע שמתבצעת פרצלציה (איחוד וחלוקה) של השטח, ניתן לבצע פירוק שיתוף, להקצות לתובעים את חלקם בתוך השטח ולהקים את היישובים על החלק הנותר, שהינו חלק הארי של הקרקעות.
זה הפתרון שאפשר לראשי הליכוד והבית היהודי (כולל אנשי האיחוד הלאומי) למצוא פתח למניעת משבר טראומטי נוסף בעמונה. מדובר בהליך משפטי שגרתי המשרת את כל הצדדים, ולכן הוא יחסית קל לביצוע.
עיקרון נוסף של המשפט הבינלאומי מקנה למדינה כובשת את הזכות לספח שטחים שהיוו בסיס לתוקפנות נגדה. בעניין יו"ש אין אפילו צורך בחקיקה חדשה, מספיקה ההחלטה מ־1967 שלפיה הוסמכה הממשלה בחוק על ידי הכנסת להחיל בצו את החוק והמשפט הישראליים על כל שטח ביו"ש שעליו תחליט. בתוקף חוק זה התבצע איחוד ירושלים.
חרף העמדה המשפטית המקובלת יש גם טעם בעמדה המשפטית הנוגדת ולפיה חוק ההסדרה הוא דווקא חוק ראוי, התואם את המצב המשפטי השורר בשטחי יו"ש. מצב משפטי זה מבוסס על סעיף 906 למג'לה התורכית, שהביא לארץ ישראל השלטון העותמני, וגם על סעיף 10 ב' לחוק התסרוף הירדני ששרר בשטח ב־1967 ושהוכר על ידי הממשל הצבאי בתוקף המשפט הבינלאומי.
על פי המג'לה והתסרוף אם בנה אדם במקרקעי הזולת בתום לב, משווים בין ערך הבנייה לערך הקרקע. אם ערך הקרקע גדול יותר - הורסים. אם ערך הבניה גדול יותר - מחייבים את בעל הקרקע לקבל פיצוי. במקרה עמונה ואחיותיה ערך הקרקע בטל בשישים, ולכן ניתן לפתור את העניין באמצעות תשלום פיצויים, כפי שקובע חוק ההסדרה.
קשה להשלים עם מצב שבו עוקרים 41 משפחות ויותר מ־200 ילדים בגלל תביעה של קומץ אנשים שמחזיקים באחוז מזערי של השטח. תושבי גוש קטיף לשעבר עדיין מלקקים את פצעי ההתנתקות. אין שום סיבה לעקור יהודים מביתם, כל עוד ניתן להצילו. מתיישבי עמונה אינם קיצוניים. הם אנשים נורמליים ונורמטיביים, הנאבקים על ביתם אל מול מערכת משפטית צדקנית, תקשורת עוינת ופוליטיקאים המשועבדים לכותרת בעיתון. התנהגותם מעוררת כבוד ומשרתת את טובת המדינה ואת טובת ההתיישבות ביו"ש, גם אם בכוח מנסים להציג זאת אחרת.
התרעות פיקוד העורף