בן־גוריון מדבר במכתב הזה על “הכרה תרבותית־חברתית בצורך של יום מנוחה של חובה”. הנה, מייסד האומה מקבל את העיקרון: מותר לכפות מנוחת שבת. חברי הקיבוץ התבקשו שלא לחפור בארות בשבת. אזרחי ישראל מתבקשים שלא לרכוש מצרכים בשבת.
“בתלם” הייתה קבוצה מעניינת של יהודים שהתקבצו מקרוב ל־30 מדינות. הם חיו בזמנים אחרים, היו יהודים אחרים. ודאי היו מופתעים לגלות סגן שר מש”ס הנאחז בסיפורם כדי לשכנע את הישראלים בצדקתו. אולי גם מתרגזים. אך אין סיבה לרוגז: צריך לשמוח בסגן שר מש”ס הנסמך על בן־גוריון ועל ההיסטוריה של חלוצי הציונות כדי להציג את עמדתו בוויכוח האזרחי־ישראלי. זה סימן של נורמליזציה. זה סימן נוסף לישראליזציה של החברה החרדית.
זה ויכוח שנוגע לכוח הכפייה של המדינה לא פחות מאשר למשמעותה הציבורית של השבת. יש הרבה פנים לכפייה תרבותית: לדוגמה, האם המדינה קובעת לאילו ערוצי שידור מותר לפעול וכיצד. לדוגמה, האם למדינה מותר לכפות חובת לימוד של מקצועות ליבה בבתי ספר. כלומר, זה ויכוח שבו שני הצדדים לא נוקטים יושר אינטלקטואלי. אם מותר לכפות ליבה – מותר לסגור מרכולים. אם יש חובה לאפשר מרכולים – אין להפריע לערוצי שידור.
זה לא מקרה כמובן. החזק רוצה אחידות. פעם זה היה בן־גוריון – היום זו הקואליציה של נתניהו. החלש יותר – כמו מדינות הדרום של ארצות הברית בתקופת העבדות – רוצה לחמוק מכוח הכפייה של הממסד.
המצדדים בחוק מבקשים ליצור את הרושם שהם מצילים את השבת מפני צוררים. המתנגדים לו מבקשים ליצור את הרושם שמדובר בחוק שיהפוך את חיי היהודים שאינם חרדים לגיהנום.
האמת כמובן אינה כזו. מדובר בחוק, כמו הרבה חוקים, שגורלו יוכרע על ידי הציבור. חוק החמץ הקשה במעט על צרכני החמץ בפסח, אך לא חסם אותם. נמצאו מעקפים. חוקי חזיר לא מנעו ממאות אלפי ישראלים המעוניינים בכך לאכול חזיר. הכפייה החרדית היא מיתוס שכוחו גדול, אבל לא הרבה יותר מזה. ישראלים חילונים חיים כרצונם במרחב הציבורי. ואם לא כרצונם, אז כמעט כרצונם. הם מנצחים בכל מערכה על המרחב הציבורי, עוד מימי קולנוע היכל בפתח תקווה בראשית שנות ה־80. המרחב שבו הם מפסידים הוא זה שאין להם גישה אליו: המקום שבו חרדים חומקים מלימודי ליבה, מגיוס, מהשתתפות בשוק העבודה, המקום שאליו מוזרמים תקציבים ייחודיים.
כל השאלות האלה הן שאלות פתוחות. התשובה “סטטוס־קוו” – כלומר, המצב הקיים – איננה תשובה של ממש. היא לא מספקת אף אחד מהצדדים הנצים, אבל גרוע מזה, היא אינה מספקת תשובה במציאות משתנה. המצב הקיים אולי מתאים להיום, גם זה לא בטוח. אבל ספק אם יתאים למחר. הוא לא יתאים, לדוגמה, לעולם שבו רוב הדלתות ייפתחו וייסגרו אוטומטית, וישראל תצטרך לבחור אם לאלץ את עצמה להימנע מטכנולוגיה חדשה כדי לא להקשות על שומרי שבת. לדוגמה, לעולם שבו אחוז גבוה הרבה יותר מהאוכלוסייה יהיה חרדי, וישראל תצטרך להתרגל לכך שציבור גדול מוכן שישראל תפסיד כלכלית – נאמר, בתחזוקת הרכבת בימי חול – כדי להרוויח תרבותית, בהקפדה על מנוחה בשבת.
אז מה עושים? מתווכחים. פעם על החוק הזה ופעם על אחר. זו דרך טובה למדי להבין לאן הציבור רוצה ללכת. אם הציבור לא יסבול את החוק – הוא לא יתקיים. אם הציבור ישלים איתו – כנראה אינו נורא כל כך.
התרעות פיקוד העורף