התרבות הדמוקרטית נמצאת ברגע של משבר לא בגלל הכוחות שנלחמים נגדה – אולי ראוי לסייג: לא רק בגלל הכוחות שנלחמים נגדה - אלא בגלל מי שנלחמים בעדה. היא ברגע של משבר לא רק משום שיש בה מחסור, אלא גם משום שיש בה עודף. יותר מדי בחירות, יותר מדי פריימריז, יותר מדי מידע, יותר מדי חשיפה של מה שקורה מאחורי הקלעים, יותר מדי שקיפות, יותר מדי שוויון, יותר מדי שיתוף.
התרבות הדמוקרטית נמצאת ברגע של משבר לא רק בישראל. עם כל הכבוד, ישראל היא בקושי פיון על לוח משחקים גדול בהרבה שיכריע את גורלה של התרבות הזאת לשבט או לחסד. ולא קל להיות אופטימי ביחס לעתידה: היא הייתה חזקה מספיק כדי לעמוד מול כל מי שניסה לקעקע אותה מבחוץ, אבל יש סימנים שכמו תרבויות רבות לפניה היא תוכרע מבפנים. מי שהכי רוצים שתשגשג ותצליח, מי שרוצים ממנה עוד ועוד, מי שמבקשים לחזק אותה ולקבע אותה – לא מבינים שגם מדמוקרטיה אפשר לקחת מנת יתר.
השבוע בהחלט נדמה שלקחנו מנת יתר כזאת. השבוע טבענו ברעש שהיא מייצרת, בלי יכולת להבחין בין מה שחשוב ומה שלא. זה שבוע מתאים להיזכר בהתפרצות המפתיעה של הפיזיקאי האיטלקי־אמריקאי המבריק אנריקו פרמי: “אז איפה הם?”
זה היה בעיצומה של ארוחת צהריים, אי שם בקיץ של 1950. ופרמי פשוט הגיב במאוחר על שיחה שניהל עם שלושה מחבריו בלוס אלמוס על השאלה אם יש חיים ביקום מלבד על כדור הארץ. החברים הגיבו, כך מסופר, בפרץ של צחוק. אבל השאלה של פרמי הולידה שרשרת של תשובות, שהמדכדכת מכולן קובעת שהם – היצורים האחרים ביקום – פשוט השמידו את עצמם לפני שהספקנו להכיר אותם. כלומר, שיש לחיים תקרה שמעבר לה קשה להתקדם, משום שהפיתוח מוביל ליכולת השמדה עצמית, היכולת בסופו של דבר מתממשת והחיים נסוגים לאחור.
קחו את השאלה של פרמי ונסו אותה על המערכת הדמוקרטית: פעם, בעולם העתיק, היא כבר צמחה ואחר כך קמלה. עכשיו, בעולם החדש, היא צומחת ומתפתחת – אך הסכנה שהנה, מתקרבת התקרה שמעבר לה לא תוכל להתקיים, צריכה להטריד כל אזרח מודע בחברה המערבית.
השלכות מעשיות? אולי קצת פחות תיאבון לדמוקרטיזציה של כל דבר. אולי קצת פחות התעקשות על השתתפות ציבורית מלאה בכל דבר. אולי קצת פחות תיאבון לחשיפה של כל דבר. כן – יש מידה של אמת בטענתו הידועה של השופט ברנדייס, שאור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר. אבל לחשיפת יתר לאור השמש יש עוד השפעות.