ללא ספק, נתניהו הצליח ליצור כימיה אישית נדירה עם טראמפ ועם פוטין. הוא מתקבל באמריקה וברוסיה בכבוד השמור לראשי מעצמות. אם נוסיף לכך את הישגיהם המודיעיניים והמבצעיים של כוחות הביטחון באיתור ובמיגור הכוח האיראני, נבין את מקור התחושות המעצימות בקרב אזרחים רבים, שכמותן לא נחוו במחוזותינו כבר שנים רבות. תחושות אלו אף מביאות שרים וחברי קבינט שונים לשלוח חצי איומים שחצניים כלפי האויב.
אלא שבמקביל לתמונות הפוטוגניות ולמסיבות העיתונאים הסנסציוניות, ישראל נמצאת בפתחה של תקופה שעיקרה חוסר ודאות; תקופה שבה העימות עם איראן הפך גלוי, מעזה מתעופפים עפיפוני תבערה, מנהרות ממשיכות לצוץ, ובירושלים ובשטחים נערכים גורמי הביטחון להפגנות יום הנכבה שצפויות להיות זועמות במיוחד השנה. בניגוד לאזרחים המצויים תחת הנהגתם של טראמפ ופוטין, עבור אזרחי ישראל המתיחויות הביטחוניות הן בעלות משמעות יומיומית רבת משמעות. רבים מאיתנו עלולים למצוא את עצמם במקרה של הסלמה מגויסים למילואים בגבול הדרומי או הצפוני או נמלטים אל המקלטים והממ”דים.
דווקא ברגעי השמחה וההתעלות הללו לאופוזיציה תפקיד חשוב שלא להרפות מהאלמנטים הביקורתיים כלפי המדיניות הממשלתית, משיח על אודות התסריטים הביטחוניים החמורים ביותר ומההשלכות ארוכות הטווח והמגוונות של התנהלות מנהיגנו כעת בזירה הבינלאומית בכלל ובזירה המזרח־תיכונית בפרט. על האופוזיציה להתריע מפני סכנת חדירתן של הזחיחות ותחרויות האגו אל דיוני הקבינט.
השמחה המתפרצת של הישראלים באירוויזיון הוכיחה כי קיים בארץ צמא רב לשמחה שלמה וקונצנזואלית, שאינה קשורה לימין או שמאל, לתמיכה בביבי או לסלידה ממנו. שמחה שמצביעי מרצ, כמו גם מצביעי הבית היהודי, יכולים לחבק. שמחה שזוכה לגיבוי העולם המערבי כולו. ישראל זקוקה לשמחות נוספות כאלה; שמחות נורמליות של מדינה מודרנית ומעודכנת שאינן כרוכות במחיר של שפיכות דמים.
בנוסף, כדאי שנזכור: הניצחון של נטע ברזילי הוא אומנם חלק מתחושת הניצחון הכללית שמצויה בה ישראל, אך הוא נבדל משאר מרכיביה. אם יש משהו שברזילי מייצגת כישראלית הוא את רוח הסובלנות הסולדת מאלימות, אפליה ויהירות; רוח שעדיין חשובה לחלקים רבים החברה הישראלית. בלחץ האירועים המתרגשים עלינו בשבוע הסוער והמתוח הזה, יש לקוות שהחיוכים שהיא נוסכת על פנינו לא ייגדעו במצב חירום ביטחוני.
התרעות פיקוד העורף