זה לא שאי אפשר ללמוד את האוקסימורון הנפלא בתולדות הפילוסופיה: "יכריחוהו להיות חופשי" גם מצג של טלפון נייד וחכם. זה פשוט שבדרך לעיסוק בשאלה כזאת מחכה לך חתול שמנגן בפסנתר, תינוק שבוכה וצוחק חליפות וכלב שבוהה במשחק כדורגל בטלוויזיה. אנחנו חיים בעידן שבו "הכל הולך". מצד אחד זה נפלא, משוחרר ומשחרר. מצד שני, זה קצת עצוב כשמתברר שרוב בני האדם לא עושים בחופש הזה הרבה יותר מאשר להשתעבד, נניח, לטלוויזיה או לשופינג. כשהייתי מתבטל סתם כך, אבי היה גוער בי במשפט שעליו התחנכו כאן דורות של ילדים: "אין לך מה לעשות? קח ספר!". עם ילדַי אני אפילו לא מנסה, אלא רק נאבק על עצם טיפוח הסקרנות והטלת הספק שלהם, במקום על הפורמט.
האליטות של פעם היו מעצבנות, אבל מי שמבקש לחולל מהפך אינו תובע ללמד את אצ"ג במקום יל"ג או את שלמה אבן גבירול על חשבון שלום עליכם (נניח לרגע שהשכלה היא "משחק סכום אפס"). הוא מבקש להפוך אותנו לעדר שנוהה אחר לחם ושעשועים. ויש עוד פנים לטיפוח הטמטום האנושי: החלפת ה"חברמן" במצליחן (כלומר: איכותי בכמותי), סגידה לרעה החולה שנקראת "מבחן התוצאה" במקום לדרך ועוד, אבל די לדבר על משפחת טורטל, גיבורת "ארץ נהדרת": לנסלוט טורטל עוד יהיה שר החינוך בממשלה הבאה, אבא.
התרעות פיקוד העורף