ב"ג'יין פונדה: חיים בחמש מערכות", סרט תיעודי מלוקק ומטופח שנראה כאילו היה לו תקציב של ספילברג וניצב על 2:15 שעות, יש סצינה אחת שהאותנטיות הנוגעת ללב שלה נובעת ממי שפונדה שבה לבקר בחוותו במונטנה. כמו בסרט כולו, שבו היא נראית כמי שראלף לורן הלביש אותה במו ידיו ומיטב הפלסטיקאים ארגנו מחדש את פניה ליום הולדתה ה–80, פונדה מטופחת, מנומקת, מתוקתקת ומרשימה בגינוניה המלכותיים.
מכיוון שארבעה מהפרקים בסרט נקראים על שם הגברים בחייה, טרנר הוא האחרון שנשאר עומד. אביה הנרי ובעליה רוז'ה ואדים וטום היידן מתו. זה נוגע ללב מכיוון שבניגוד לגרושתו, טרנר לא בחר להתעדכן פיזית, והוא נראה כהמינגוויי בסוף חייו או כאחד מהסייד–קיקס של ג'ון וויין בסרטיו, וולטר ברנן או גייב האניקט, אולי אפילו אנדי דיוויין. זו הייתה אהבה גדולה ובלתי אפשרית שגרמה לחברים בהוליווד למרוט את שיערם, ופונדה מעירה שהיה כיף גדול בחדר השינה הפונה אל הנוף שבמרכזו ניצבת מיטה בגודל של ארגז חול.
מעיניו של טרנר נשקף געגוע, אבל הוא אינו יעיל ומתוקצב כפונדה שבגילה המתקדם הפסיקה להמר על מה שישעשע אותה והולכת רק על מה שעושה לה טוב באותה חמדנות ממוקדת שתמיד אפיינה אותה. אחר כך הם רוכבים יחד בחלק של אמריקה ששייך לטרנר במגבעות בוקרים, וחיכיתי שקווין קוסטנר ייכנס לפריים כדי שאפשר יהיה להתחיל את המערבון. "קאט באלו", המערבון הקומי בהשתתפותה, שזכה לתהילת נצח בגלל משחקו של לי מרווין, אינו נזכר כלל בסרט התיעודי. אולי מפני שמרווין גנב אותו בהליכה.
בשנותיה עם היידן וטרנר הייתה פונדה אחת הנשים היפות בעולם. היידן לא דרש ממנה להגדיל את החזה ולהיראות כאמו של מייקל ג'יי פוקס ב"בחזרה לעתיד 2". השומן התינוקי נסוג מלחייה והיא סיגלה לעצמה מראה הולם של אישה טקסנית בבגדים הגיוניים אך סקסיים להפליא ועיניה הכחולות יקדו באמונה גדולה בפנים שזופות שבהן נפגשו לוחות טקטוניים. הקמטים בזוויות עיניה הוסיפו לה אופי, אבל חזותה לא העידה על פנימיותה.
הנרי פונדה לא היה רוב הזמן בבית. כאשר היה, התקשה להתחבר לילדיו ג'יין ופיטר. פיקניק משפחתי אחד, מעידה פונדה, נערך עבור צילום מגזיני. אין בו שמחה גדולה אלא ערימה של אנשים על שמיכה. את אמה פרנסס סימור כמעט שלא הכירה. בדיעבד תועדה כסובלת מהפרעה דו–קוטבית קשה שבה גברה הדיפרסיה על המאניה. היא אושפזה לעתים, מה שנתן לאביה את הרישיון "להחביא את הסלמי" במקומות אחרים. האם הגניבה את תער הגילוח של בעלה לחדרה בבית החולים וחתכה את גרונה. לילדיו סיפר פונדה כי אמם מתה מהתקף לב.
הסרט אמין, קולח ונטול צרימות בדרך כלל, אבל פעמונים צלצלו בראשי כאשר הגיעה פונדה בלימוזינה עם שושנים אדומות לבקר, לראשונה, בקבר אמה בלב החורף ובשלג. אין שם רגש אמיתי. פונדה - על פי עדותה - לא בוכה. מצד שני, היא מתנצלת כל הזמן. מעולם לא ראיתי מישהו מתנצל כל כך ועל הכל. היא מתנצלת על יחסו הקלוקל של אביה אליה, היא כעסה עליו בטעות משום שלא הבינה את היחס הקשה שקיבל מהוריו. היא מתנצלת על אִמהותה הקלוקלת לבתה ונסה, היא מתנצלת על האופן שבו ברחה מבעליה, על נסיעתה, שהכעיסה רבים, לצפון וייטנאם ב–1972. אינך יכול שלא לתהות האם אין זה שטיק נוסף מבית האולפנה שלה, או מדוע לא נקרא הסרט "התנצלות".
ועדיין, מתוך האישה החצובה בסכין מנתחים ושכל שערה שלה במקומה והיא מזיזה את ראשה בתנועות קטנות וקוקטיות כציפור, עולה אמת גדולה שקשה לחלוק עליה: אני ג'יין פונדה ואתם לא, ואם נדמה לכם שהיה לי קל בחיים - תחשבו שוב.
***
הנרי פונדה בעט בטלוויזיה בעת שידור משפטי ציד המכשפות של הסנאטור ג'וזף מקארתי. היה זה אך טבעי שג'יין פונדה הגיעה אל השמאל האקטיבי. היא עשתה מעקפים רבים בדרך, אבל הגיעה. פונדה למדה קצת, הסתובבה בפריז, ציירה, שיחקה בסרטים, ניהלה רומן סוער עם אלן דלון שלא היה מספיק מתוחכם עבורה, והגיעה אל רוז'ה ואדים שהיה אחרי בריז'יט ברדו וקתרין דנב. ואדים היה בעיני פונדה כריזמטי ושרמנטי במיוחד, וכאשר נפלו למיטה משולהבים משיחה אינטלקטואלית מסעירה במיוחד, לקה ואדים, לראשונה בחייו, באין–אונות חסרת הסבר, וכך נותר, תאב אך נפול, משך שלושת השבועות הראשונים של היכרותם. פונדה השתתפה עבורו ב"ברברלה", שערורייה עתידנית בכיסוי פורנוגרפי רך, וכל מכריה בבית אמרו כי זה פחות או יותר מה שציפינו מבייבי ג'יין. זה היה אחד הסרטים היחידים שבו חשפה פונדה את שדיה. כמה חצופים ונעריים הם היו.
המהפך האישי והפוליטי שלה קרה בשנת 1968, השנה ששינתה חיי רבים. היא חיה בצרפת, שבה נערכו הפגנות סטודנטים גדולות וסוערות ברחובות. לצרפת הייתה קדנציה אומללה בווייטנאם שהסתיימה בתבוסה, ולכן לא הייתה לה סיבה לעשות הנחה להסתבכות האמריקאית בדרום־מזרח אסיה. הטלוויזיה הצרפתית הייתה חופשית ממטלות מורליות וצנזורליות והיא שידרה את מעשי הזוועה, את טבח האזרחים במאי ליי, את ההפצצות חסרות ההבחנה, ופונדה ראתה את האיוולת האמריקאית דרך עיניים ביקורתיות.
התרעות פיקוד העורף