פירות בטני אשר ילדתי בייסורים הקשיבו לי במבט שלא ידעתי לפצח את פשרו, אז שקעתי שוב בספר וצללתי פנימה לתוך הספה. כמה דקות אחר כך התפתח ויכוח ביניהם. מיד נכנסתי לנעלי השפיץ של הבוררת. “עזבו, על השטות הזו לריב?", אמרתי להם, “זה הרי בטל בשישים. אתם יודעים מה זה בטל בשישים? זה זניח. חז"ל אומרים שמאכל כשר יישאר כשר אם נמהל בו מאכל אסור ביחס שאינו עולה על 1:60". המבט ההוא, מקודם, חזר. הפעם הוא לווה בהכרזה. הצמד עמד מולי וצעק: “הדתה!". הרגשתי שאני לא נושמת. כי אולי זה מצחיק אם זה נכתב כסצנה לסיטקום עם צחוק מוקלט ומתוזמן, אבל אותי זה לא מצחיק בכלל.
“בהרמת אצבע - למי מפריע שחב"ד הציבו דוכן כפרות במרכז המסחרי ברמת בית הכרם?", כתב בערב יום כיפור מישהו בקבוצת הפייסבוק השכונתית שלנו. כפרות בכסף, רק שיהיה ברור, לא תרנגולות אומללות חלילה. כסף שהולך אחר כך לצדקה. אחר כתב בראש השנה (הנוסח במקור): “איזה כייף השכונה מתחרדת... תקיעות שופר בהמונהם...", ואחר כך גם חיזק את דבריו: “תוקעים לי בשופר בהתרסה!". תוקעים לו בשופר בראש השנה בהתרסה. להכעיס. זו הטענה המרכזית שלו, של בחור יהודי חילוני - או לא חילוני, זה לא משנה - במדינת ישראל. אני רק מדמיינת מה היה קורה אילו את אותו פוסט היה כותב, נגיד, מישהו בארצות הברית או באירופה.
***
בורות כמו בורות, תמיד תתרגם את המציאות בהתאם לצרכיה. בורות חילונית מתרגמת כל סממן יהודי – בלי קשר לדתי או לא - למעשה חרדי קיצוני. כמוה בורות חרדית, שיכולה לתרגם כל דבר שלא עולה בקנה אחד עם תפיסת עולמה, למרידה באל. כמו שאני לא מורדת באלוהים כשאני הולכת עם מכנסיים במאה שערים, ככה לא כל דבר בעל אופי יהודי פוגע לי בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו.
אתה חילוני? נהדר. השתמש בטיעונים שיש בהם ממש. אל תעקר את הדברים שלך ממהות. גדל את ילדיך על ערכים שאתה בוחר, שאינם לעומתיים, ערכים שאינם מסריחים מאנטישמיות. ערכים מוצקים וטענות מבוססות. מפריע לך שהחרדים מקבלים אינסוף פטורים ממסים ומשירות צבאי? תפעל לשינוי. מפריע לך שחב"ד הציבו דוכן? התקשר למוקד העירוני וברר אם הדוכן חוקי. מכעיס אותך שבשכונה חילונית פתאום צצה ישיבה? תתחיל להגיש התנגדויות לוועדה המקומית. שב לחבריה על הזנב ותזכיר לה מי עובד אצל מי. רתום חברים ושותפים לדעה כדי לעשות מעשה.
מרגיזה אותך העובדה שבמרכז המסחרי יש חגיגות חסידיות לכבוד סוכות? תנשום עמוק ודמיין שאלה דרבוקות ומוואלים, ותעוף על האותנטיות. אחר כך דמיין את עצמך בטיול אחרי צבא, יושב אצלם, החצופים האלה שעושים שמח בחג היחיד שמצווה בו לשמוח, בבית חב"ד בטיז־אל־אמו. אתה ושכמותך, רוצו לפוליטיקה או תתפקדו למפלגות שפועלות בתחום, ותפסיקו לבלבל לנו את המוח בפוסטים, שיחות והודעות שזורעים שנאה, בהלה והרס. ידענו פה מספיק חורבנות ואין לי זמן לארוז מזוודות לגלות הבאה. אני, יש לי ילדים להאכיל. תודה ושנה טובה מהעגלה הריקה. ריקה, אבל יהודית.
"מה קורה עם שבתאי?" כתיבה, עיצוב ותפאורה: אורית ברגמן. בימוי וכוריאוגרפיה: מיכל הרמן ואלון שוובה. 13.10, 27.10, 11:30, תיאטרון קליפה, תל אביב
התרעות פיקוד העורף