תשמעו סיפור.
נו, אתה רואה, אמרתי לאבא שלי, לא רימו אותך, ואף אחד לא ניצל את חולשתך. זה בסך הכל סיפור על מעבדה ברדקיסטית, וכן, זה מעצבן, אבל נמצא דרך לפתור מולם את העניין, ואין לזה שום קשר לגיל שלך. היה שווה שזה יקרה רק כדי שתראה איך התפיסה שלך היא זאת שמחלישה אותך, ולא המציאות. כדי שתבין איך התפיסה העצמית הופכת לנבואה שמגשימה את עצמה.
אבל אם נסכים להביט אחרת, נראה שאדם מבוגר הוא לא מיושן ואנכרוניסטי, כי אם ספר היסטוריה מהלך. צבע שערו דהוי ועורו אומנם כמוש משהו, אבל בתוכו חיים אלפי סודות מרגשים, סיפורים על איך שזה היה לפני שהגענו, אף שנדמה לנו לא אחת שאנחנו יודעים הכל, כי ״קראנו״ או ״ראינו״ או ״שמענו״. בפיו רוקדות מילים שפעם היו ״הטרנד״ והסלנג והדרך העכשווית שבה דיברו. הזיכרונות שלו אומנם רחוקים, אבל עצם זה שהוא כאן אומר שלזיכרונותיו יש גם משמעות בחיינו. כל סיפור שלו יכול לתת לנו פרספקטיבה על חיינו, על הדרך שבה אנחנו תופסים דברים, על השורשים שנמצאים מתחת לגזע ולעלים.
אנחנו נוטים לדבר על זקנה ככורח, כצורך להיות סובלני, נחמד, חומל. אבל באנשים מבוגרים יש ערך. בזיכרונותיהם, במה שהם חווים, במה שהם יכולים לספר. תחושת ערך היא ודאי אחד מסודות החיים, והשגתה היא אחד המניעים הגדולים ביותר שלנו כבני אדם. אנו מחפשים לבנות את ערכנו מילדות, וממשיכים לבנות וללטש אותו גם בבגרותנו. כדאי שנכיר בכך שגם לאנשים מבוגרים יש ערך. שכדאי לנו להקשיב להם לא עבורם, אלא עבורנו. לא כמחווה של רחמים, אלא למען עצמנו. אם נכיר בערכם, גם אנחנו נרוויח, וזה יהיה הדבר הטוב ביותר שנוכל לעשות גם עבורם. ערך הזיכרונות והחוויות שלהם הוא יקר. אם נצית בהם את תחושת הערך הזו - היא תוכל לגרום לברק של משובה להבזיק בעיניו של זקן בן 95, ממש כפי שהיעדר ערך יכול לכבות את הברק הזה בעיניו של נער.
גם אתם מוזמנים לקחת חלק בפרויקט ולהגיע לבקר בן משפחה או שכן מבוגר, לצאת איתם לפעילות משותפת או להציע להם עזרה וסיוע או תשומת לב והקשבה, בתקווה שמהלך זה יהפוך לחלק מחיי השגרה של כולנו.
התרעות פיקוד העורף