אתמול היה כ"ט בנובמבר, יום השנה להכרזת המדינה על ידי האו"ם־שמום־כלום, כדברי מנהיגינו מאז הקמת המדינה היהודית־ציונית־אמיתית במאי 77'.
אבל חיליק לא היה הדייר היחיד באגם הדרעק שהחליא אותי השבוע. למשל, הביקור של הזוג המלכותי במעון לנשים מוכות גרם לי לכיווץ שריר בתריסריון. נכון, לא רק הם הסיבה. בטיפשותי כי רבה, רכשתי בייגלה עם לקס בטעם גומי חרוך, שבסניף של ארומה בתחנת הדלק בדרך נמיר מתעקשים לקרוא לו "סלמון עם גבינה". הגדלתי לעשות כאשר השקעתי גם במרק מינסטרונה, שמעליב את הרומאים הקדמונים ומעניק נופך מיוחד לקרב במצדה; כי לדעתי אוסף של פרוסות גזר ורצועות פלפל שלא בושלו דיין והושלכו לתוך מים פושרים בצבע אדום דוחה, זה לא מרק, זה דרעק.
אחרי שהשלכתי את כל הסחורה הדוחה צ'ורטי־ווז־נייע, וחטפתי התקף ריפלוקס מזעזע בחומציותו, הקשבתי למלך שלנו, שהושפע נורא מהזעזוע של המלכה, ואמר שיקים ועדת שרים לבחינת מצב האלמ"ב בק"ק כתריאליבקה. אילו מילים, איזה מנעד, איזה טון סמכותי, הלו זה מלך זה!!!
ואז באמת תהיה רגיעה באלימות, כפי שביבי המלך אומר. להיות עבדאי על פלסטינים, אריתריאים וסודנים כל אחד יכול - הגיע הזמן להגדיר את האויב. גם יהודים שהם ציבור קדוש הם חלאות. עובדה, רוב הנשים שהפכו לקורבנות הן יהודיות, והרי יבוא הימין הפאשיסטי ויגיד: "מה עם הערבים? הם נורא אלימים". בסדרררר, בשביל זה יש לנו דרוזים שהם רק אזרחים סוג ב' ולא ז'. אז הם יהיו החיילים המשוחררים שיטפלו בעבדאיאת של המגזר.
זה הבסיס לחשיבה בדרך למיגור התופעה. אם למלך אין כייסף לבער את הנגע, אני כבר ממציא לו פתרון יצירתי.
אלו נתונים שכל לבלר בטיפשורת יכול להגיע אליהם. אבל יש את שחר אילן, שאני מכיר אותו עוד מהתקופה שעבדנו ב"הארץ" ביחד, והיום הוא ב"כלכליסט". בניגוד אלי הוא לא סתם עצבן, אלא מעמיק בחקר מסד הנתונים. והוא בדק ומצא שיש לנו שני משרדי חינוך, שאולי אפילו המלך ביבי לא ידע על קיומם. המשרד השני הוא בראשות אורי אריאל, שר החקלאות, שנתן את הכסף שלנו - לא הרבה רק איזה 130 מיליון שקל - לגרעיני משימה עירוניים, יענו התנחלויות, אבל קרובות כזה גם במדינת תל אביב. אצלנו בשכונות עבר הירקון, שסמוכות לגבול המדינה באזור גלילות, יש שמונה היאחזויות כאלה. לא נקרא להן התנחלויות, כי אין אבטחה של חטיבות מילואים וסדיר, אז זה לא אותו דבר. אז כשראיתי את הנתון הציוני־הקדוש־הזה, מיד פיעמה בי רוח החלוציות, והחלטתי שאני רוצה ביס קטן מהחאווה הזו. אז טילפנתי לאישה.
"טוב, בסדר. אני אלך, אבל לא היום. אחרי חנוכה, בסדר? תן לי לחזור לעבודה. תמשיך לאגור נתונים על כסף ציבורי שלא נותנים לך, ולהתרגז. שיהיה לך יום מקסים. ביי, חיים שלי".
אולי באמת הגיע הזמן להצהיר ברבים: "גם אנחנו לא אוהבים את מירי"? ואולי הגיע הזמן להפסיק להזמין אותה לאירועים של אמ"י למשל? הרי זה לא חוק שחייבים להזמין את שרת התרבות ו/או כל שר אחר, לכינוסים של תרבות ואומנות. זה נוהג, אולי המלצה, אבל הגיע הזמן להפסיק להתרפס - ואיגוד אומני ישראל קבע שיא חדש בהתרפסות בפני שררה.
המדינה שלנו כאן היא חממה לטירוף, למשילות פושעת, אבל החזות היא של קרקס נודד. תנו למלכה ולילד, הנסיך, לנצח, כי האבא, המלך, עסוק בהישרדות ובמאבק בכתבי אישום. תנו להם, למה לא? שתהיה שבת שלום. לפחות ביום המנוחה קואליציית האפסים של אגם הדרעק, לא פוגעת בציבור הלא־קדוש. כן, יש פה גם כאלה. רק שלא סופרים אותם ממטר רץ.
התרעות פיקוד העורף