בואו נגיד קודם את מה שצריך להיות מובן מאליו. גם רצח של אישה אחת הוא נורא. גם אלימות שאינה מגיעה לרצח היא איומה. גם יד אחת שמורמת חייבת לקבל מענה. כל שקל שיתווסף למען טיפול בגברים אלימים או סיוע לנשים מוכות מבורך. כל אזרח או אזרחית שמוכנים להשקיע מזמנם כדי למחות, להפגין או לזעוק, כדי להגן על הקורבן הבא שהם אפילו לא מכירים, ראויים להצדעה אזרחית.
24 נשים נרצחו השנה על רקע היותן נשים, זה לפחות מה שסיפרו לנו. 24 היה המספר שנשמע השבוע מעל כל במה. המספר הזה הופיע בכל מהדורת חדשות. המספר הזה כיכב בכל אתר אינטרנט. המספר הזה התנוסס בכיכר, בהפגנה. המספר הזה - עם שמות ופנים - נמרח בכל העיתונים. המספר הזה הביא את יוזמות המחאה לבקש מאיתנו לעמוד 24 דקות לזכר אותן 24 נרצחות. מהמספר הזה אי אפשר היה לברוח השבוע.
המספר הזה, מתברר, הוא המצאה פרועה. לא היה ולא נברא. ברשימה הזו, למשל, מופיעות שתי נשים מטבריה, אם ובתה. אחת מהן טופלה בתחום בריאות הנפש. אחת מהן רצחה את השנייה והתאבדה. תהרגו אותי אם אני מבין איך רצח כזה הופך לרצח על רקע מגדרי, ואיך בדיוק הוא מספר את סיפורה של אלימות נגד נשים, ובעיקר מה הביא את מארגנות ההפגנה לספור את השתיים - כן, גם את הרוצחת - כקורבנות שנרצחו על ידי גברים.
ברשימת ה־24 מופיעה גם רסמיה מסאלחה מדבוריה שבצפון, שמצאה את מותה לפני ארבעה חודשים במהלך ויכוח עם אחיינה. לא תאמינו, אבל מבדיקה שערכתי השבוע עולה שהמשטרה והפרקליטות לא יכולות עד היום לקבוע שמותה נגרם בשל אירוע פלילי. מישהו יכול להסביר לי איך מכרו לנו אותה השבוע כאישה שנרצחה על רקע היותה אישה, כשמערכת אכיפת החוק בכלל לא יודעת להגיד שהיא נרצחה?
הלאה. ברשימת ה־24 נמצאת גם בחורה ממזרח ירושלים, ששמה לא פורסם ושגופתה נמצאה בתוך רכב, סמוך לחברון, כשלצדה גופתו של גבר פלסטיני. ארבעה חודשים עברו מאז האירוע הזה. חוקרי המשטרה לא הצליחו לקבוע עד היום אפילו שמדובר ברצח או באירוע פלילי, אבל זה לא הפריע לאף אחד השבוע להזכיר גם את המנוחה הזו כמי שנרצחה על רקע מגדרי.
אלה רק כמה דוגמאות. צריך להוסיף להן עוד כמה נרצחות שעד היום לא ברור מי רצח אותן, וגם לא ברור הרקע לרציחתן, מה שלא מנע ממארגני המחאה לספור אותן כמי שנרצחו על רקע היותן נשים.
רגע, תגידו מה זה משנה? ואם זה לא 24, אלא 20 או 16 או 12, זה לא נורא? בטח שזה נורא. זה לא סתם נורא, זה איום ונורא. גם אם הנתונים ההשוואתיים מלמדים שישראל היא אחת המדינות הבטוחות בעולם לנשים, כפי שראיתי השבוע באתר "פרספקטיבה", וגם אם יתברר שנרצחת כאן "רק" אישה אחת בשנה, מדובר באישה אחת יותר מדי.
ועדיין, דווקא משום שרצח נשים על רקע היותן נשים הוא רצח "אחר", והוא תופעה ייחודית שדורשת טיפול ייחודי, שונה מ"סתם" רצח על רקע פלילי, חשוב מאוד להתמקד בטיפול במקרים שמתרחשים על הרקע הזה ולא לנסות לנפח את המספרים, לא חשוב לטובת איזו מטרה.
עכשיו בואו נדבר על הפיל שבחדר. על מה שלא תמיד נוח לדבר עליו. על החברה הערבית. זו שכמחצית מהרוצחים ומהנרצחות באים מתוכה. צריך להדגיש לפני הכל שלא תמיד, בהכרח, נסיבות הירצחה של אישה ערבית שונות מנסיבות הירצחה של שכנתה היהודית, אבל ברוב הגדול של המקרים מדובר בשני סיפורים שונים. כי להסתכל על כל הנשים שנרצחו כחבילה אחת, זה לטשטש ולא להביט למציאות בעיניים, מתוך ניסיון לשמור על תקינות פוליטית. וכשמטשטשים ולא נוגעים בבעיה עצמה, אין גם אפשרות לטפל בה.
ראיתי השבוע כמה כותבים, בעיקר ברשתות החברתיות, שביקשו להוציא את נתוני האלימות במגזר הערבי מהחישובים, ולהשוות אותם לנעשה במדינות עולם שלישי. זו טעות. תושבות הנגב הבדואיות, לדוגמה, הן אזרחיות ישראליות, הן לא שייכות לשום מקום אחר, והן קבוצת הנשים האומללה ביותר שיש בחברה הישראלית. למה בכל זאת צריך להתייחס אליה אחרת? כי בפועל, אין קשר בין הבעל מכפר סבא שרוצח את אשתו לבין הבעל מפתח תקווה שעושה את זה. לכל אחד הסיפור שלו. לכל אחד הרקע שלו. לכל אחד האלימות שלו. לא כך אצל הקבוצה הערבית, שכאמור אחראית לאחוזים גבוהים מאוד מהרציחות של נשים. בקבוצה הזו כמעט כל הרציחות באות מאותו מקום בדיוק.
מהמקום התרבותי.
בואו נתחיל מהסביבה של הרוצח. יהודי שירצח את אחותו יזכה לבוז מהשכנים, שיראו בו אדם שפל. בדואי שירצח את אחותו, משום שחיללה את כבוד המשפחה, יזכה לכבוד. גרוע מכך, משפחה בדואית שבתה "חיללה" את כבודה ואף אחד מבני המשפחה לא יעשה לה סוף, תיחשב משפחה חסרת כבוד, כזו שאף אחד לא ירצה להתחתן איתה. ולכן, אם אתם תשמעו את השכנה שלכם צועקת שבעלה מכה אותה, אתם תחייגו 100, אך הסיכוי שזה יקרה במגזר הבדואי כמעט לא קיים.
אפשר לתקוף את המשטרה עד מחר על כך שאחוזי הפענוח שלה במגזר הערבי נמוכים, אבל יש לזה סיבה בסיסית אחת, שממנה מתחיל הכל. כשבעל באופקים ירצח את אשתו, כל השכנים יספרו למשטרה מה הם ראו ומה הם שמעו. כשזה יקרה בשגב שלום, מה שהמשטרה תשמע מהשכנים זו שתיקה אחת גדולה. כשמשטרת רמת גן תקבל קריאה על בעל שרצח את אשתו, יספיקו לה שני שוטרי סיור כדי לעצור אותו. כשזה יקרה בתל שבע, המשטרה תצטרך לגייס 200 שוטרים כדי להיכנס לגזרה.
צריך להגיד את הדברים בבירור. מדובר במיעוט שלא מכבד את המדינה ולא מכבד את חוקיה ושיש לו קודים "מוסריים" משלו. כן, זו הכללה, אבל מי שמתעלם מהעובדה שבמגזר הזה יש יותר מקרי אלימות, ויותר מקרי רצח, ויותר גניבות רכב, ויותר זיופי בחינות בגרות, יוכל להמשיך לספר לעצמו שיש לו נפש יפה, אבל לא יוכל לעולם לתקן את המציאות שאליה הוא מתכחש.
ולכן - בחלק נכבד ממקרי הרצח במגזר הערבי, בטח הבדואי, כל הטענות לגבי אופן הטיפול של המדינה וכל הסיפורים על תוספת תקציב שתפתור את הבעיה הם לא בכיוון. מי שחונך על ברכי המסורת שמאמינה כי אחות שמתנשקת עם האיש הלא נכון מחללת את כבוד המשפחה, ירצח אותה, בין אם המדינה תשקיע 250 מיליון, ובין אם היא תשקיע 250 מיליארד. רוצים את הנתון הכי מטורף שיסביר למה הכל חרטא? על אישה שנרצחה משום ש"חיללה את כבוד המשפחה" לא מקימים סוכת אבלים ולא מקבלים מנחמים. במרחב התרבותי של המגזר הזה, היא לא שווה את זה. ולכן, השלטים שמאשימים את גלעד ארדן או את חיים כץ או את בנימין נתניהו, בהקשר הזה, הם קשקוש מקושקש, ממש כמו הניסיון של ארגוני הנשים לשכנע שהכל תלוי בשינוי סדרי העדיפויות.
ואם נדמה לנו שאנחנו מבינים עד כמה חמור המצב, אחרי שראינו את רשימת הנרצחות הבדואיות מהחודשים האחרונים - את מנאל אלפריזאת, שנורתה למוות בפתח ביתה ואחיה נעצר כחשוד במעורבות ברצח, ואת עפאף אל־ג'רג'אווי משגב שלום, ואת נורה אבו סולב, גרושה ואם לשבעה, שעליה קראנו ש"ישנם גברים שהתנגדו לאורח חייה" - אז מסתבר שזה עוד כלום. כי במגזר הבדואי יש גם נשים ש"נעלמות". כולם יודעים למה הן נעלמו.
בהרבה מקרים יודעים גם מי אחראי להעלמתן. במקרה הטוב, תימצא גופתן מתישהו. במקרה הפחות טוב, גם זה לא. ולכן השאלה כמה נשים נרצחו בנגב על הרקע המכונה "חילול כבוד המשפחה", היא שאלה שאין עליה מענה. עד כדי כך קשה המצב.
אלבחירי נלקחה לאזור גבעות גורל, שם שברו הרוצחים את המפרקת שלה, שרפו את גופתה, העבירו את השאריות לשק וקברו אותו עמוק מתחת לאדמה. "חנאן מסכנה", אמרו שכניה לאילנה קוריאל ב־ynet, אבל הוסיפו הסבר: "יש לנו את המנהג שלנו ששונה משלכם (היהודים). יש דברים שאנחנו רואים בצורה לא טובה. אצלכם זה חופשי. לנו יש את המנטליות שלנו".
ואם כבר מדברים על ההתעלמות מהעובדות, תראו מה קורה כשאג'נדה פוליטית מתנגשת עם הצורך להגן על נשים מפני אלימות. במשך שנים מספרים לנו כל ארגוני הסיוע למסתננים שהטענות על פשיעה מוגברת בקהילה הזו היא אגדה. פעם הם אפילו נופפו בדוח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת שגיבה את הטענה שלהם, עד שהתברר שמי שכתב אותו דילג על כמה נתונים.
כשיונתן יעקובוביץ', מהמרכז למדיניות הגירה ישראלית, פרסם לפני כמה שנים דוח מפורט שהראה עד כמה המצב גרוע, היה נוח לכולם להתעלם ממנו, שמא יסיק מישהו שמדובר באוכלוסייה בעייתית. הממצאים שלו לימדו שמספר עבירות הרצח שמבצעים מסתננים גבוה, באופן יחסי למספרם, ב־200% מהאוכלוסייה הכללית. שמספר עבירות השוד שהם מבצעים גבוה ב־790% מהמספר שמבצעת האוכלוסייה הכללית. שמספר עבירות האונס שהם מבצעים גבוה באופן יחסי ב־330% מהאוכלוסייה הכללית.
קחו את הסיפור של טספברהן טספסיון, שרצח את סילבנה צגאיי. ג'וש בריינר חשף ב"הארץ" אחרי הרצח את ההיסטוריה שלו עם רשויות החוק בישראל. ב־2014 הורשע האיש בעבירה של נהיגה ללא רישיון ונדון ל־14 ימי מאסר. כמה חודשים אחר כך הוא נעצר בשנית, בגין נהיגה בשכרות ועבירות תנועה נוספות ונשפט לשנת מאסר נוספת.
כשהשתחרר, הוחלט להעביר אותו למתקן סהרונים. קודם לכן, בכלא, קבעה ועדת השחרורים ש"קיים סיכון של ממש לביטחון הציבור", ש"קיימת מסוכנות מהאסיר" וש"אין מקום להורות על שחרורו".
בניסיון להיאבק נגד ההחלטה לשלוח אותו לסהרונים, טספסיון ערער לבית המשפט המחוזי ואחר כך לעליון. בית המשפט העליון, לא רק שקיבל את טענתו וקבע שהמדינה צריכה לתת למבקשי המקלט שנכלאו בגין עבירות פליליות התראה של חודש על כוונה להעביר אותם למתקן שהייה, אלא גם אילץ את המדינה לשלם לו 10,000 שקל "נוכח התועלת לרבים שהושגה בערעור".
ומילא שהם יוצאים נקיים. השבוע שודרה בחברת החדשות כתבה מדהימה, שהביאה את טענותיהן של חברותיה של צגאיי המנוחה, בנות מסתננים כולן, שמאשימות את משטרת ישראל שלא עושה את המוטל עליה. "זהו סיפור של נערה אריתריאית צעירה, שכמו חברותיה לא הרגישה פה יום אחד מוגנת ובטוחה", גייסה הכתבת את הרצח לטובת האג'נדה שלה, והפילה את התיק על כולנו.
# # #
כל אישה שהיא קורבן לאלימות היא סיפור כואב וקשה. ועדיין, הנתונים פשוטים וברורים. מספר הנרצחות במגזר היהודי קטן. לסיפור שמנסים למכור לנו על חברה אלימה ובלתי סובלנית כלפי נשים אין ביסוס. עם מה נשארנו? עם ניסיון פוליטי להתכחש למציאות, כדי לא להתמודד עם עובדה קשה אחת: חלק גדול מהאלימות כלפי נשים בישראל היא אלימות על רקע תרבותי. אחוז הנרצחות בחברה הערבית והנתונים שמתגלים עכשיו פתאום על מה שמתרחש בקהילת המסתננים, מלמדים על בעיית שורש שהיא מגזרית בעיקרה, ושהטיפול בה לא דומה במאומה לטיפול הנדרש במגזר היהודי. מי שלא יידע להגדיר את הבעיה, או חמור מכך - מי שיימנע מלהגדיר אותה נכוחה, משיקולים פוליטיים, יהיה אחראי להמשך הרצח.
התרעות פיקוד העורף