אין לי ויכוח עם העובדות: הדרך לגיהינום אינה רצופה פרטים קטנים אלא גוויות של אסונות גדולים. חודשים מעטים קודם לכן שכרתי דירה בפורטלנד - עיר נמל קטנה וממזרית, המתחזה לסצינה הקולינרית הטובה באמריקה, מתהדרת בתנופת בנייה ובאכלוס ואינה מצליחה להתרחב ליותר ממאה אלף מיינרים שמחי לב - מענק התפנות לכתיבה שפרגנתי לעצמי שעה שתהיתי מה ממשיך לחבר בין אישה ובעלה. היה נחמד, אבל על הזמן שהיה אמור להיות כולו שלי רבצה שמיכה כבדה ומחניקה של אימה, בלבול וגעגוע, למה שכנראה היה כבר מת קלינית.
יש לומר ביושר שאת פעירת המרחק בינינו זיהיתי שנים קודם לכן וגם התרעתי עליו. אבל גישתה של נעמי הייתה לשלוח אותי לפסיכולוג (שהיא לא הייתה זקוקה לו חלילה), להתלונן על מגרעותי הרבות ומיחושי השונים ולחדד את שוניות הסלעים בשסע שהתגלע בינינו. האישה שאהבתי כל חיי התרחקה ממני כמו ספינה שניתקה מהמזח. היא אישה אינטליגנטית, ואין ספק שהיא זיהתה את האוקיינוס שנפער בינינו, אבל היא לא מהזן הפתוח לאינטימיות ולדיבור מלא. הרבה מהקשר איתה היה על בסיס המבין יבין. ואני, אומר בנימוס, לא הייתי מבין גדול. בשנים האחרונות ביחד הייתה לה מנטרה מייאשת במיוחד: ככל שאני בודקת את הפלוס והמינוס בקשר בינינו, אמרה, אני עדיין רואה את הפלוס. העובדה שהחמצתי את הירידה לשולי המינוס מעידה כנראה עלי יותר מאשר עליה.
הקצבתי לעצמי חודש לעשות סדר בנפשי הסוערת ולהתניע גלגלי יצירה שאינם עונים לצו הדד–ליין, אבל אחרי שבועיים, כהרגלי, רציתי לחזור הביתה וגם דיווחתי על כך בטלפון. זה אחד הסימפטומים היותר נוכחים של מחלת הנפש שלי: הרצון הכפייתי שלי לשוב הביתה. בשנים האחרונות הרצון עדיין היה שם, אבל במקום להראות לי את הדרך, היה GPS מטפורי עסוק בחישוב מסלול מחדש ללא סוף, כמו שוטר תנועה המרים את ידיו בכניעה ומבקש הארכה.
כעורך עיתון צעיר חציתי את החלל הפתוח כמשה זעף בחרבה, עיני מושפלות וראשי רכון. שרה מזכירת המערכת הסבירה את התנהגותי לנוכחים: רון לא אוהב לתת מחמאה לבוקר. חיי לא חזרו למסלולם אחרי שרה ודורית. אין לי אשליה בנוגע לטיב יחסן אלי, הן לא אהבו אותי, התרשמתי שהיו להן רחמים אותנטיים כלפי ואל הצורך הנואש שלי להתמודד עם המשימות הקטנות בחיים. עם הגדולות התמודדתי. אבל אני האיש ששילם חשבון חשמל כאשר באו לנתק אותנו מהעמוד. כל חיי בנויים על ההנחה שקל יותר לשלם 10,000 שקל בצ'ק אחד מאשר 2,000 מדי חודש בהוראת קבע. יש לי בעיה גדולה עם סמכות, והרעיון שמישהו נכנס לחשבון הבנק שלי, אפילו ברשות ומוציא ממנו כסף, מרגיז אותי. כמובן שבאמריקה זה לא עובד. לכן מנתקים אותי מהצלחת של הטלוויזיה פעם בחודש בערך. מישהו טען פעם שזה נובע מהכמיהה שלי לדבר עם מישהו, אפילו בטלפון, אבל רוב השיחות הן רובוטיות.
***
זמן הנהיגה מבלו היל לניו יורק הוא שמונה שעות, וזה הפנאי האהוב עלי ביותר. פעם ראשונה בחיי שאני נוהג במכונית חדשה. מהירות הנהיגה המותרת מטפסת לאט, ובשעתיים וחצי אני בפורטלנד. חצי שעה נוספת ואני ממלא דלק בקניבנקפורט. 20 דקות נוספות ואני עוצר בחנויות האלכוהול הפטורות ממס, שהן אחת האטרקציות של ניו המפשייר. אחר כך אוקיינוס של מסצ'וסטס וקונטיקט והספגטי הגורם לפזילה קשה בכניסה לניו יורק שעה שה–GPS מנווט בעוז ומתקן אזימוט בהתנצלות רפה. אני אוהב לנהוג במנהטן מהשנים שבהן גרנו בסקרסדייל ונהגתי לעיר. זה לא מאצ'ו, זה פשוט נוח. האייפוד תלוי בשקע של המצית, יש בו 15 אלף שירים, לא נכנע למזימה השטנית של אפל וממשיך לנגן כבר עשר שנים.
כשהייתי נשוי, המכונית הייתה ההזדמנות היחידה לשמוע את המוזיקה שלי בלי אוזניות או בלי שמישהי תטרוק עלי את דלת החדר. חירשות, כמו הפרעה דו–קוטבית, היא אחת הנכויות הפחות מוערכות אצל הזולת. בוויכוחים הגדולים עם אשתי, טענתי שאילו הייתי מרותק לכיסא גלגלים הייתי זוכה ליותר אמפתיה. אני לא טועה בעניין הזה. היה היבט בריאותי מייאש ביותר בקרע בינינו שעליו לא אסלח לעולם: שמיעתי הירודה והטענה שאני לוקח תרופות שגורמות לי לנתק מסביבתי ולאכלס עולם שרק אני חי בו.
אני כה בז לדיון הזה, עד שאני שומע את הדופק הולם באוזני שזה לא בריא. אחרי חודשים של שביתת נשק וברית ערים תאומות שעלתה יפה, התחדש לאחרונה הדיון במלוא עוזו ונגמר שטרקו עלי את הטלפון. שזו כמובן פרפרזה, כי אי אפשר לטרוק אייפון. תגידו על נעמי כל מה שטוב בה, אבל הנה לכם אישה ששונאת לשמוע ביקורת עליה. אף לא מילה.
בנסיעתי האחרונה לפני שבועיים לבקר את בני בברוקלין, מילאתי שני מכלי דלק ב–2.34 דולר לגלון ונשאר לי חצי מכל לעיר. האזנתי בדרך לכמה אלבומים שלמים של הסטונס, לג'ייסון איסבל, ג'קסון בראון, לינרד סקינרד, האחים אולמן, לונג ג'ון בולדרי, רוד סטיוארט, קייסי מאסגרייב, סיפי וואלאס וקצת דילן בתיבול ניל יאנג. כמובן ששמעתי יותר, אבל אני לא קוטנר. אני לא ממש אקלקטי בהעדפות המוזיקליות שלי, החודשים האחרונים עומדים בסימן שירה. מצאתי את הקלסר שבו תייקתי את מילות שירי הרוק האהובים עלי. מכיוון שאני לבד בבית, אני שר אותם בקולי קולות. לפעמים בשירותים, לפעמים עם גיטרה, הרבה א–קאפלה. עולם הרוק החמיץ אותי, זה בטוח. אני מנסה להפוך את אהבתי למוזיקה לדבר מה ממשי יותר, אבל חוץ מהפקעת המדור הזה מדי פעם, אינני יודע איך.
על "Henry Norman", המלון שלי בברוקלין, שעיקר תהילתו שהוא במרחק שלושה בלוקים מדירת בני, אני ממליץ במלוא פה. זה מלון בוטיק נטול יומרה, מתוק וחינני להפליא, ודירת הסטודיו שעליה שילמתי 170 דולר ללילה, שזה כמעט מה שעולה להומלס בפארק במנהטן, הייתה גדולה כמו דירת שני חדרים, שני מסכי פלזמה גדולים, מקלחת מהאגדות ונהג המלון עומד לרשותכם עם מרצדס לקחת אתכם לאן שתחפצו בברוקלין. חניתי ברחוב ונהגתי לכל מקום: ממסעדה בצהריים לדירה של בני. מאז ששבתי הביתה אני רק רוצה לחזור לברוקלין. ולבני.
בשנה שבה התנפצו חיי, נהגתי שמונה שעות עד ניו הייבן ושמונה שעות עד ברוקלין. כל אידיוט יאמר לכם שאין יומרה מטומטמת יותר מלהיכנס לעיר בערב חג ההודיה הידוע לשמצה בבעיות התעבורה שלו (למי שזוכרים את הקומדיה הנפלאה עם ג'ון קנדי וסטיב מרטין). לדירה של בתי הגעתי עם שאריות בלמים חורקים אחרי שדרכתי עליהם בפקק מהשטן. מה שמיד הוציא את דיבתי כנהג לא אחראי שנהג לניו יורק ללא בלמים. גם זה קרה לי בדרך לבית המשפט: אשתי הפסיקה לנסוע איתי בטענה נגד מרחק העצירה שאינני שומר. מה שגרם לי בדיעבד להבין שכאשר האישה מתחילה להעיר לכם על מרחק עצירה - הסוף קרוב. אותה אישה שמשך שנות דור נשבעה בנקיטת חפץ שאני הנהג הטוב ביותר שהיא מכירה.
גירושים הם הזדמנות חד־פעמית ונדירה לומר את הדברים האיומים ביותר על מי שעשית איתו שלושה ילדים, שלקח אותך לטיול סביב העולם וחי איתך 45 שנה. אחד הדברים השנואים עלי ביותר בשנה שחלפה הוא שכאשר אני מחפש את עצמי בגוגל (מה שקורה מעט) הערך הרביעי הוא: רון מיברג, גירושים. אני מבין שמקור הע"ע הזה ברישום שגרתי בבית המשפט באלסוורת', אבל זה מעליב.
הגעתי לברוקלין מרוט ושפוך אחרי שש–עשרה שעות על הכביש עם כאבים בכל מקום שבו יש לי שרירים. שלושת ילדי היו באותה עיר, אלא שהיו מוזמנים לגיסתי לארוחת החג. הפצרתי בהם לא לוותר על הארוחה שחלילה לא הוזמנתי אליה, אבל בהמשך - בעיקר מתוך אשליה שהם אנשים מבוגרים ושמותר לי לדבר איתם - שפכתי עליהם את מררתי וגם אמרתי כמה דברים לא ראויים על אמם האהובה. אני מתחרט על זה. בלתי לגיטימי בעליל. לא הייתי במיטבי. הערב ההוא שינה את הנרטיב המשפחתי. רק לאחרונה אני מצליח לשפר אותו בהצלחה חלקית. לקח שלמדתי: אמהות קדושות; אבות פחות.
***
בסתיו, לפני שהעלים החלידו ונשרו, הגיעו אלי לביקור שני ג'מוסים מישראל. בלי שמות. אחד הוא חברי היקר מבית ספר יסודי ברמת גן שלימים שבנו ונפגשנו בנכס משפחתי בגבעתיים. הם נחתו בבנגור, שכרו מכונית והגיעו אלי בכוחות עצמם, לא לפני שרבו עם חברת ההשכרה על גודל המכונית והיצרן שלה במטר רץ. דארסי הכינה להם שני חדרי שינה בקומה העליונה, אני הכנתי משהו קטן לאכול. לראות אותם בפתח ביתי היה שילוב מוזר של התרגשות ושוויון נפש. הם היו אורחים למופת ותיקנו בבית יותר מאשר קלקלו, וגם הסתובבו כמו גדולים במיין וחזרו בשעת ערב סבירה.
אבל אחרי עשר שנים ללא ביקור בישראל, לא תמיד הצלחתי להתחבר לעגה החדשה, לז'רגון הביביסטי ולנפח הלא מידתי שתפס רה"מ בשיחות איתם. הם הזכירו לי את כל מה שאני אוהב ושונא בישראל, אף על פי שהיו שניים מהנציגים היותר נעימים ואינטליגנטיים שלה. לעתים תהיתי מה הם חושבים על הקיום הבודד והמנותק שלי מהציוויליזציה ברקטום הירוק בצפון אמריקה וגם זיהיתי אימה וחשש בעיניהם. זו הייתה הפעם הראשונה שנתקלתי בגופייה לבנה מאז שעזבתי את בית הורי. האלמנט הפולני בחיי שב והציף אותי. יותר נהניתי מאשר סבלתי. נזכרתי באלמנט מוגזם של סרק בישראליות שתמיד הכעיס אותי והבנתי כמה קשה יהיה לי לתווך את קיומי במלואו.
יותר מכל חשתי מושפל מהעובדה שדווקא אני, אב הטיפוס של נישואים מאושרים, נאלץ לתרץ את בדידותי. אין לי בעיה גדולה עם החובה לבשל כדי להאכיל את עצמי, לעשות כביסה, לקפל אותה, לעשות קניות, לשלם חשבונות וגם להשתכר כדי לשלם אותם, ללכת לבד לרופא ולקחת את המכונית למוסך, אלה המשימות הקלות. המשימה היותר קשה היא הנבצרות הרגשית שבה אני לוקה, שהיא מין הסתיידות עורקים שאין לה צנתור. אין לי תחושת הישגיות על שהצלחתי לזחול אל סופה של השנה הראשונה לבדידותי מאז 1973, משום שבשעת כתיבת שורות אלו טרם הגיעה השנה לסיומה. גיליתי דברים רבים במהלכה. בעיקר שעליך לעבוד קשה כדי שדברים אלמנטריים בחיים יזרמו לעברך.
הבנתי גם שהעובדה שיש יותר נשים פנויות זה בעיקר סטטיסטיקה ושאחרי שנים רבות כל כך איני כשיר לאתרי היכרויות ולעצב העולה מהם. זו הייתה השנה הגרועה בחיי ואני כועס, בעיקר על עצמי ועל זולתי, לא באותו סדר. אבל בין קירות ביתי שתכף ימלאו לו מאתיים, אני מרגיש כמלך בטירתו המבודדת בפלך. בלילות ירח מלא גנדלף בא לבקר. אנחנו מציתים את המקטרות ומלבינים בחברותא. יש ימים שבהם נדמה לי שאני בר המזל הגדול בעולם.
התרעות פיקוד העורף