משה ארנס משאיר אחריו מורשת של אחדות, סובלנות ושוויון

באתי על מנת להגיש לו שני ספרים חדשים שהוציא לאור בימים אלה מכון ז’בוטינסקי. חצי שנה קודם נענה ארנס לבקשתי להיות יו"ר כבוד של המכון, מוסד המורשת של תנועת ז’בוטינסקי שכה יקר היה ללבו. “ומה עם אגרות ז’בוטינסקי?", התעניין, בידיעה שהכרך האחרון, 15 במספר, נמצא בעריכה מתקדמת.

הוא הקדיש לי באותה פגישה אחרונה את האוטוביוגרפיה שלו, שיצאה לא מכבר לאור, באנגלית ובעברית, “למען ביטחון ישראל". הספר נפתח בסיפור טבח יהודי לטביה באתר ההשמדה רומבולה. אלמלא אביו שצפה מראש את הנולד והעביר ב־1939 את המשפחה לארצות הברית, חייו של הנער, שנולד בקובנה שבליטא ונעוריו עברו עליו בריגה, יכלו להגיע לקצם כבר ב־1941. גורלו עלול היה להיות כגורלם הטרגי של עשרות אלפי יהודי לטביה, ובהם רבים מחבריו.

ארנס, המדינאי הלאומי־ליברלי, מזוהה מאוד עם תקופת ממשלות שמיר. הוא היה יד ימינו של ראש הממשלה בכמה מובנים: כשכיהן תחתיו כשר ביטחון ושר חוץ ובמאבקים הפנימיים בליכוד שניהלו יחד. הוא היה נאמן לשמיר, על אף אכזבות אישיות שנחל ממנו - חיסול בבת עינו, פרויקט הלביא (דגם שלו ניצב על ארון הספרים בחדרו), דחיית עמדתו באשר לתגובה הנדרשת לתקיפות הסקאדים על ישראל במלחמת המפרץ ודחיקתו לטובת דוד לוי. בספרו הוא מבקר את שותפו שמיר, ובשיחה האחרונה עמי אמר עליו: “היה איש זהיר עם עבר מזהיר בלח"י".

לפני שנפרדנו, עוד הספיק מישה לגלות כי הוא מכין מאמר הספד על שמחה רותם (קז’יק), אחרון לוחמי גטו ורשה שהלך לעולמו יום קודם לכן. “הוא ביטל את אצ"י, אבל היה גיבור ללא ספק", אמר. המאמר פורסם כעבור שלושה ימים. מאמרו האחרון של אחד מאחרוני המדינאים ישרי הדרך בקרבנו.