דווקא עכשיו, כשהבטן שלה ענקית ושעת ה–ש' כאן וכל אנחה מפיה מכניסה אותי לכוננות חדר לידה, נדבקתי בווירוס מרושע וחמור. זה התחיל באדם צעיר ורענן, קולגה ממקום עבודתי, שהופיע במשרד באחד הימים עם שיעול וחיוורון קל. ייחסתי לעניין משמעות מינורית בלבד, ויש לציין שמדובר בהלך רוח חריג בהחלט להיפוכונדר כמוני. בדרך כלל כשמגיח לאוזני צליל של שיעול בעל פוטנציאל הדבקה בטווח של מטרים, אפילו קילומטרים, ארד לבונקר או לחלופין אעזוב למדינה מרוחקת. בכל מקרה אמנע מכל קשר פיזי ואפילו קשר עין עם הגורם המסכן את בריאותי.
משנסגרה החציצה ביני לעולם החיצון נכנסתי לשעת דמדומים. החום עלה וירד כרצונו. זיעה, צמרמורות ותחושה של קור פנימי הפציעו ונמוגו בקצב לא ברור. מרוב בחילה ומיחושים התקשיתי לקרוא, לצפות בטלוויזיה ואפילו, רחמנא ליצלן, להביט בסטוריז. משנשללו כל הפעילויות הבסיסיות האנושיות הידועות לי, נותרתי עם אופציית הבהייה וההרהור העצמי. שעות ארוכות הבטתי בתקרה ובמקלט המוחשך כדי להבין מה עשיתי שזה מגיע לי.
הנחתי את הראש לשינה ורק חלומות רעים פקדו אותי. כל נשימה העלתה שיעול מוגלתי וכל תזוזה כאב. אשתי נעמדה בקצה החדר והודיעה לי שאני חייב להבריא ושהיא בלחץ שלא אחלים עד הלידה, ומרוב חשש מדדה לעצמה לחץ דם. התוצאה הייתה מאוד לא משמחת והמילה רעלת הריון עלתה לאוויר.
נרדמתי עם חום. הפעם המנוחה הייתה ארוכה וטובה יותר, וכשהקצתי בבוקר הרגשתי שחזרתי לאיתני. גם אהובתי הייתה בסדר. שתינו קפה, אכלנו משהו קטן ויצאנו ליום חדש ואופטימי של עבודה וסידורים. העבר נשכח. החום, המחלה וההתייפחויות. מי זוכר שעד לפני כמה שעות היינו בגיהינום.
התרעות פיקוד העורף