אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה ביקרתי במועדון. אז עדיין קראו לזה דיסקוטק. ה"אנדרגראונד" שכן בכיכר ציון בירושלים על חורבות ה"סוראמלו" המיתולוגי, והיו בו הכל מכל: יהודים, ערבים, חרדים, חילונים, חיילים, תיירים, מצועפים וסטלנים, סחים, גמורים חלקית וגמורים קומפלט. שם נולד הרגע האחד, המזוקק, שבו הבנתי, למורת רוחם של הוריי, שאני אוהבת מועדונים; הרגע שבו השקט עוזב את החלל והמקום מתחיל להתמלא וללבוש צורה משתנה.
זה התחיל לאט ובמתינות, בדיוק כמו שזכרתי. תחילת המסיבה נקבעה לשעה עשר. שלא כמו בעבר, כבר בעשר צבאו על הפתחים הרבה מאוד פרצופים מוכרים. לרגע הרגשתי בבית. נכנסנו פנימה. בבר עמדו בחורות בלבוש מינימלי. האמא שבי כמעט שאלה אותן: "3 מעלות בחוץ, למה אתן לא לובשת כלום?".
התרעות פיקוד העורף