כבר שבועיים־שלושה שאין לי בשביל מה להקדים לחזור הביתה. אתם מוזמנים להסיר דאגה מלבכם: הכתובת היא אותה הכתובת, האישה אותה אישה, והילדים - לפחות בפעם האחרונה שבדקתי - הם אותם ילדים. מה שחסר לי הוא העניין שלשמו קיצרתי לעתים את יום העבודה שלי ולמענו דהרתי הביתה על האופנוע, תוך התייחסות לכמה חוקי תנועה כאל המלצות בלבד. אני מתכוון כמובן לחור שנפער בשעון בין השעה שש לשבע בערב.
מעבר לכך, אני מודה שהתמכרתי ל"לונדון את קירשנבאום". זו הייתה השעה היחידה ביום שבה חשתי שאני עושה משהו קטן וטוב עבור עצמי. מתיחה נעימה של שרירי הידע. משהו שנכנס לראש ומצליח לגעת בנשמה.
כבר מיומה הראשון הייתה התוכנית הזאת געגוע: שני המנחים שלה היו, אפילו אז, בבחינת וטרנים, חברים בבית הלורדים, זקני השבט (ויש שיאמרו "השבט הלבן", גם אם ניתן להם את הקרדיט שלא בחרו בכך במודע). היא הייתה מדורת השבט של אלה שגנבו להם לא רק את המדינה, אלא בעיקר את השיח.
אפרופו אותו שיח, לונדון הוא ממש כמו שכתב על אליעזר בן־יהודה, יהודי מבדח. לא תמיד זה מצליח לו, וחלק מההתחכמויות שלו היו מיותרות. הן הסגירו ראש של גבר שגדל ובגר בזמנים אחרים, לפני שהדיבור התקין פוליטית, האויב הגדול ביותר של המין האנושי, השתלט על השיח תוך שהוא שולח כל מיעוט נרדף בעיני עצמו אל מתרסי הרשתות החברתיות כדי לקרוא לחרם על כל מי שהעז לסטות מהתקן. זה לא גרע מהערכתי העצומה לאיש, כי בימינו גם האנשים המוערכים ביותר נתפסים מדי פעם בקלקלתם, ואצל לונדון "קפץ" מדי פעם המתנשא שנכנס בנסים סרוסי המסכן על המילים הרדודות של "אשליות", כמדומני.
את הגילוי הנאות, שאינו כזה גילוי שמרתי לסוף: יצא לי להתארח ב"לונדון את קירשנבאום" משהו כמו ארבע פעמים. בערך הופעה אחת לארבע שנים. ההופעות בתוכנית לא תרמו מאומה לקריירה המקצועית שלי, אבל מילאו אותי בגאווה: סוף־סוף לא בכל יום נקרא אדם להתארח בבית הלורדים!
התרעות פיקוד העורף